"אחרייך": הסיפור שמאחורי הסרט המרגש

צפיתם כבר בדוקו החושפני של הבמאית רנא אבו פריחה על משפחתה שעברה מתל שבע לעומר? מוזמנים לקרוא ראיון מיוחד איתה על חייה, קשיי היצירה ותגובת משפחתה

yes

 

באישון ליל, כשהיתה בת 5, עזבו הוריה של הבמאית רנא אבו פריחה את הבית שאביה בנה בתל שבע הבדואית, עם חמשת ילדיהם הקטנים. הם עברו, או שמא "ברחו", לעומר, ישוב בורגני יהודי הממוקם 5 ק"מ בלבד מתל שבע. למרות המרחק הזעיר בין שני הישובים, מדובר בשני עולמות שתהום פעורה ביניהם, ומטרת ההורים היתה לאפשר לילדיהם עתיד טוב יותר מזה שהיה צפוי להם ביישוב הבדואי המסורתי, השמרני ומקופח התקציבים. חמשת ילדי המשפחה גדלו כישראלים לכל דבר – תוך שהם מדברים עברית שוטפת (בעוד שפת האם, הערבית – נשכחת), לומדים במוסדות חינוך יהודיים, ומוקפים בחברים יהודיים. אלא שאז חלתה אֵם המשפחה, רודיינה, בסרטן השד. לאחר שנים של התמודדות עם המחלה, על ערש הדווי, היא מבקשת להיקבר בעומר. בקשתה של האֵם פותחת תיבת פנדורה במשפחה, ממנה יוצאים סודות משפחתיים ושאלות קשות נשאלות על זהות נשית ולאומית; במקביל, גם ביישוב, שמעולם לא התמודד עם הסוגיה היכן לקבור את התושבים המוסלמים הבודדים שחיים שם – נחשפות אמיתות על החברה המקוטבת בה אנו חיים.  באמצעות תיעוד אינטימי ישיר ורב-שנים, מביאה רנא את סיפורה המרגש של משפחה אחת שנקרעת בין זהויות שונות, בין תרבויות מנוגדות, כאשר השאלה הבסיסית מהדהדת כל העת בבני הבית – האם המהלך ששינה את חיי המשפחה מן היסוד היה המהלך הנכון?

 

שלום רנא, ספרי קצת על עצמך, מה עשית בעבר?

"בתחושה שלי אני מתעסקת כבר הרבה שנים, אם לא כל חיי, בעשייה ויצירה אוטוביוגרפית. כבר מילדות הייתי כותבת, תמיד העסיקו אותי שאלות הזהות והשייכות, מאז ומתמיד הייתה לי תחושה שאני לא לגמרי נכנסת בתוך הקבוצה הזו שנקראת 'כולם', והתחושה הזו הובילה אותי מגיל קטן לחיפוש פנימי שהולך ומתחזק עם השנים ונהיה יותר עמוק. בתיכון הייתי במגמת רדיו, ופרויקט הגמר שלי התעסק באמא שלי, בפריצות הדרך בחייה. רק תוך כדי העשייה של הסרט, הבנתי שהעיסוק שלי במשפחה וגם בתיעוד עצמו, התחילו כבר הרבה קודם. למדתי בבצלאל, בהתחלה למדתי ארכיטקטורה ולאחר מכן למדתי וידאו, גם שם – תמיד חיפשתי את הקורסים האישיים, האוטוביוגרפיים, הרגשתי שמשם אני יכולה להתחיל ליצור, שם אני יודעת מה אני רוצה להגיד או מה אני רוצה לחפש".

איך נולד הרעיון לצילומי הסרט?

"העשייה של הסרט מתפרשת על הרבה מאוד שנים של חיפוש עצמי, שבא במקביל עם תיעוד כמעט אובססיבי הייתי אומרת. הרבה זמן לא ידעתי שאני עושה 'סרט' או 'קולנוע', פשוט תיעדתי – צילמתי במצלמה ביתית שיחות עם המשפחה, בעיקר עם אמא שלי; כתבתי המון; הקלטתי את כל שיחות הטלפון שלי, התיעוד היה כמעט כמו מחלה, כאילו לא יכלה להיות מציאות בלעדיו. כשהמחלה של אמא שלי החמירה, התחלתי להבין שלמצלמה יש כח בתוך הקשר שלנו, היא עוזרת לי להתקרב, להתחבר לאמא שלי יותר ומצד שני גם להיות אמיצה ולא לוותר לעצמי, לא לפחד להתעמת. כשהתחלתי לצפות בחומרים שצילמתי, ועברתי ללימודי וידאו, הבנתי שאני מתחילה ליצור משהו שבעתיד יירקם לסרט. ואז צפיתי גם בכל החומרים שאבא שלי צילם, שהיה אובססיבי לא פחות ממני ותיעד המון, והבנתי שיש כאן משהו נדיר שאני חייבת לספר אותו. התחושה שלי היא שהסרט נבנה תוך כדי תנועה ושחשוב להקשיב לנפש ולתמוך בה בתוך התנועה הזו. עשייה של סרט היא תהליך נפשי מטורף, רכבת הרים לא נורמאלית, מאוד מטלטלת, מאוד אינטנסיבית. את חייבת למצוא בעצמך קול שעוזר לך לעבור את הטלטול הזה, קול שמבין שאת בתוך תהליך ושיש לגיטימציה לכל מה שאת חווה בתוכו. קול שיודע שבסוף יהיה גם סרט, אבל בעיקר מבין את החשיבות של הדרך לתוצר ולא של התוצר עצמו".

מה היו האתגרים העיקריים בצילומי הסרט?

"וואו, היו המון. הכל היה אתגר, לא היה לי משהו אחד שאני יכולה להגיד עליו שעברתי אותו בקלות. זו עבודה מאוד מאוד קשה, במיוחד הבחירה שהסרט הראשון שלי הוא פיצ'ר (כלומר באורך מלא) ושהסרט הראשון שלי הוא גם על הסיפור האישי שלי.  ב'קשה' אני מתכוונת בעיקר לפן הנפשי, ידעתי שאם אני לא נכנסת הכי עמוק פנימה, אני אעשה סרט מפוספס, ולא רציתי לפספס. זו התמודדות יומיומית עם מגננות, עם פחדים, כל הזמן יש מכשולים והייתי מוכרחה להתגבר עליהם כמה שיותר מהר. אחד הקשיים הגדולים, ואולי גם המיוחדים, שהיו לי בצילומים, היו אחרי שכבר התחלנו לערוך ותוך כדי המשכנו לצלם. היו כמה ימי צילום שעשיתי עם צלמת (עמית חכמוב המדהימה) ואני הייתי חלק מההתרחשות המצולמת. כלומר עברתי ממצב של מתעדת מאחורי המצלמה, שמאוד נח לה לא להיות בפרונט- למצולמת, ויותר מזה, אני גם הייתי עם כובע הבמאית שחושבת על הסיפור ועל הסצנה שכדאי לייצר וגם הייתי דמות שמצולמת בזמן אמת וצריכה להיות נוכחת במציאות המשפחתית. כשהייתי רואה את הצילומים אחר כך בחדר עריכה (שזה דבר בפני עצמו להתמודד איתו, לראות את עצמך במשך שעות על המסך ולערוך את עצמך), ראיתי שאני לא לגמרי בפנים, אני לא אמיתית והמצלמה קולטת כל מילימטר של זיוף, אי אפשר לכסות את עצמך כשאת יוצרת דוקו. אז זה היה גם תהליך של ללמוד לשחרר, לא לחשוב על הצילום, או על הבימוי ולנסות להיות כמה שיותר נוכחת, כמה שיותר אמיתית עם עצמי ועם המשפחה".

הייתה בצילומים חוויה מיוחדת שנחרטה בך?

"בכל פעם שהייתי הולכת לצלם בתל שבע היה עובר עליי משהו, והיה יום צילום אחד מאוד חשוב, שממנו נולדה סצנת הפתיחה לסרט. אני הגעתי במטרה לצלם את המקום שאבא שלי בא ממנו, לחפש את המקורות של הצד של אבא שלי ולהתחבר אליהם. ובכל מקום שהגעתי אליו והצגתי את עצמי, מיד התרגשו עד דמעות ודיברו איתי דווקא על אמא שלי. על כמה העשייה שלה כמורה לאנגלית שם שינתה לאנשים, ובעיקר לנשים, את החיים. כלומר באתי לחפש את אבא שלי ומצאתי את אמא שלי, הייתי מאוד מוצפת מכל התגובות של מי שפגשתי. זה היה יום מאוד מיוחד עבורי, שבו הבנתי שעם כל הביקורת שהייתה לאמא שלי על החברה הבדואית, היה לה גם מאוד אכפת. היא פעלה בתוך החברה הזו במשך שנים ואנשים מעריכים אותה עד היום על מי שהיא הייתה עבורם".

משפחתך צפתה בסרט? כיצד הגיבה אליו?

"בטח שצפו. קודם כל המשפחה הייתה מעורבת בכל התהליך, הייתי משתפת אותם הרבה בלבטים שלי ובקשיים שלי. בערך חודש לפני שהסרט יצא בפסטיבל ירושלים האחרון, עשינו הקרנה משפחתית אינטימית רק שלנו. הייתי מאוד לחוצה באותו יום, אבל היה פשוט מדהים ומאוד מרגש. הייתה אנרגיה מאוד חזקה באותו ערב בחדר. ביום הזה הבנתי שמה שאני עושה או מבקשת מהמשפחה שלי, הוא דבר מאוד לא פשוט – להיות מוכנים ומוכנות לחשוף את כל הנימים הפנימיים שלנו לעולם, זה לא מובן מאליו בכלל שהם/ן עומדים ועומדות מאחוריי. אני זכיתי במשפחה שבאמת תומכת, מעריכה ואוהבת ללא תנאים. אחותי הבכורה, יסמין, ניסחה את זה מאוד טוב – היא אמרה לי אחרי שראתה את הסרט, זה מאוד קשה לי מצד אחד, אבל מצד שני אני רוצה שכל מי שמכיר אותי ייראה את הסרט. כולנו באיזהשהו מקום מרגישים ומרגישות שזו תעודת הזהות שלנו כמשפחה".

"אחרייך" זמין כעת ב-yeaVOD, שידור נוסף:  מוצ"ש, 16.6, 22:30

בואו לדבר על זה בדף הפייסבוק של yes דוקו

תגיות:

תגובות

‏3 תגובות ל“"אחרייך": הסיפור שמאחורי הסרט המרגש

  1.  מדהים! איזה אמא איזה אבא משפחה לתפארת , בכיתי נגע לליבי כל כך אמיתי , כל כך נוגע ללב היו גאים במורשת שאמא שלכם המדהימה הורישה לכם

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *