"גלי הדף": הסיפור שמאחורי הסרט

כנרת חי גילאור, יוצרת הסרט הדוקומנטרי ששודר אמש בבכורה, מספרת בטור אישי על האתגרים, הדמויות והקשר האישי לנושא הכאוב

yes

מאז שאני זוכרת את עצמי אני עושה סרטים. עוד כשהייתי בבית ספר יסודי אספתי את הילדים בכיתה שלי לחצר ביתנו והכרחתי את אמא שלי להביא צלם. מצאנו איזה צלם ארועים שיצלם את הסרט שהחלטתי "לביים". אח"כ המשכתי ללמוד במגמת קולנוע בחטיבה שנסגרה, כי לא היו תלמידים חוץ ממני, ומשם למגמת קולנוע בתיכון "אלון", יחידת הסרטה בצבא ולימודים בבית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל.

"גלי הדף" הוא הסרט הדוקומנטרי השלישי שאני מביימת. הסרט הראשון שביימתי התחיל כתרגיל בלימודים ולבסוף הפך לסרט תיעודי  שנקרא "כמה אהבה" ובו תיעדתי את היחסים בין אבי לאמי בצל הנכות של אבי. אפשר לומר שהסרט "גלי הדף" התחיל כבר אז. גם שם נמשכתי לצלם דווקא את אמא שלי, שבשל הנכות של אבי נאלצה להקריב, לוותר ולחיות חיים אחרים ממה שהיא הכירה וחלמה.

אבא שלי הוא נכה צה"ל וגם חולה במחלת ניוון שרירים, ככה שאני מכירה את מעגלי ההדף האלה מקרוב. החיים לצד הנכות של אבא שלי הפכו אותי למי שאני היום – לגדול לאבא נכה זה כואב פעמיים. זה כואב כי אתה מקריב את החייים שלך. אתה מוותר. מפסיד לפעמים, זה כואב, אולי אפילו יותר, לראות את הבן אדם היקר לך מכל, כאוב.  ומצד שני, אתה חייב לפתח סוג של חוסן. אתה מקבל פרופורציות על החיים, אתה מעריך אותם ולומד לשים לב ולהנות גם מהדברים הקטנים.

 

הסרט מסופר דרך נקודת המבט שלי כילדה, משלב זכרונות שלי וחוויות שלי כ'בת של', "דור שני לנכים". אני גדלתי במסדרונות "בית הלוחם" (בית שיקום לנכי צה"ל ובני משפחותיהם). בזמן שילדי כיתתי הלכו לקאנטרי השכונתי, אני שחיתי בין קטועי אברים. אני זוכרת שאף אחד לא הכין אותי, ובהתחלה הייתי עוברת לצד השני של המסדרון כדי שלא יקרה לי משהו,  אבל לאט לאט התרגלתי לשהות במחיצתם. הייתי עוברת על ידם, אפילו שוחה בבריכה יחד איתם ורואה שכלום לא קורה לי. "בית הנופש" שלי הומה בנכים קטועי אברים, מתגלגלים ממקום למקום, וזה בכלל לא מפריע לי! להפך, באופן מוזר זה אפילו הקסים אותי. בעיקר לראות אותם מחייכים. בסרט אני מחליטה לחזור למקום שבו גדלתי והפך לביתי השני. מקום של מאבק בו מתנהלת מלחמה יומיומית של הנכים לחיות חיים רגילים ככל האפשר ומאבק נוסף, לא פחות משמעותי, המאבק של בני המשפחה שלהם להסתגל לחיים אחרים ממה שחלמו והכירו.

יש כל כך הרבה סיפורים. מורכבים ומרתקים. יש כל כך הרבה פצועים וכל כך הרבה משפחות שחיות את הפצע יחד איתם. סיקרן אותי לשמוע איך משפחות אחרות מתמודדות?! באלו קשיים הם נתקלים? באיזו דרך הם בוחרים? איפה זה פוגש את הילדים שלהם? את ההורים, את בני הזוג. היה לי ברור שהם כולם, כמונו, חיים בקונפליקט יומיומי. מצד אחד יש את הקושי שמטלטל כל יום מחדש ומצד שני הרצון להמשיך לחיות, למרות כל הקשיים – חיים טובים, בעלי משמעות ויפים.

היו לא מעט אתגרים במהלך הצילומים, כמו תמיד. החל מכל מיני עניינים טכנים ובעיקר הקושי לגרום לדמויות לא להרגיש בנוכחות של הצוות ובמצלמה שלפעמים "תקועה" להם ממש מול הפנים. והכי חשוב מבחינתי, לגרום לדמויות המצטלמות לסמוך עליי לבטוח בי, להיפתח. לדבר על מה שבאמת כואב. להיות חשוף ברגעי משבר, לא להתבייש, לא לפחד לשתף. כי ברגע שלדמויות יש את הביטחון הזה – אז הן לא אומרות או פועלות בשביל המצלמה, הן מתנהלות בחיים, כפי שהן. לא חוששות להיחשף גם ברגעי חולשה. והרי מה שווים רגעי העוצמה אם לא נבין ונחווה יחד איתם את הקשיים שבדרך?! אני חייבת לציין שלא עשיתי לדמויות חיים פשוטים. לא תמיד קיבלתי בהבנה את כל מה שהיה להן להגיד. היו מקרים שהתערבתי. שאלתי. התעמתתי. חפרתי עד שנחשפה האמת. לפעמים זה כואב, אבל זו האמת, והאמת אני מאמינה, היא הדרך הכי נכונה לחיות.

במשך התקופה שצילמנוי את הסרט וערכנו אותו, הדמויות  שבו הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי. הלכתי לישון איתן במחשבות, חלמתי עליהן, קמתי איתן.
לכל אחד התחברתי באופן אחר וכל אחד מהם נכנס לי ללב. עם רבקי ביום הצילום הראשון חוויתי טלטלה רגשית מאוד גדולה. מצד אחד היה לי קשה לשמוע את מה שהיא אומרת וחושבת – ומצד שני רציתי לחבק אותה ולא הבנתי איך בבחורה צעירה כזו ועדינה יש כל כך הרבה חוסן, תעוזה ותקווה שמושכת אותה לפעול.
עם אירנה ואלונה – ביום הצילום השני, אם אני לא טועה,  היה רגע שאלונה הלכה לחדר כושר ונשארנו לצלם את אירנה, אמא שלה ופתאום היא מדברת אליי ואני מרגישה כאילו אני יושבת עם אמא שלי. היא כל כך הזכירה לי אותה. איך שהיא מתייחסת לכל עניין הפציעה. היא לא מוותרת לא מרחמת לא עושה הנחות מאוד ישירה. ממוקדת. לא מתייפייפת, לא מסבנת – בדיוק כמו שאמא שלי מתייחסת לפציעה ולמצב של אבא שלי. ככה שהרגשתי כל כך קרובה אליה, מבלי באמת להכיר אותה. עם אורן היה רגע שמאוד חששתי. חששתי ללחוץ כיוצרת ולעשות נזק בחיים. אני זוכרת שאורן חשף את אחד מסיפוריו הקשים לבנו אופק. אני זוכרת שהוא התחיל לספר ואני זוכרת שהחזקתי את עצמי. מצד אחד אמרתי אולי אני צריכה לעצור אותו, שלא יפגע בבן שלו ומצד שני, הרגשתי שאורן כל כך רוצה לשתף  ומרגיש סוף סוף בטוח לעשות את זה. זה היה רגע דוקומנטרי אמיתי. מזוכך. זה קרה לפני המצלמה באופן הכי טבעי ונכון. אורן לא היה צריך אותי. הוא הרגיש לבד איפה נכון שהוא יעצור ומה נכון שהוא יחשוף על מנת שהבן שלו יבין מה עובר עליו. ראיתי כמה טוב זה עושה לשניהם. הוידוי הזה. זה היה באוויר שנים בניהם, אבל אף פעם לא נאמר בקול רם. אני חושבת שהנוכחות של המצלמה נתנה לשניהם ביטחון והגנה לעשות משהו רצו לעשות שנים, אבל לא העזו.

הדמויות ראו את הסרט בשלמותו רק בהקרנת טרום בכורה, לא לפני. אני בטוחה שלהם זה היה מאוד מאוד מלחיץ. אני הרגשתי דיי רגועה ובטוחה. אני חושבת שהצלחנו לספר את סיפורם כמו בחיים עצמם.  לא סילפנו, לא זייפנו. לצד החיים עם המורכבות יש גם יופי ותקווה. ולמרות זאת, כל ההקרנה כמובן שהסתכלתי עליהן ועל הצופים האחרים. חלקם בכו. הרבה בכו. היו רגעים שצחקו והיה חיבוק של נחמה וחיוך של סיפוק.  כשהסרט נגמר, כולם נשארו לשבת. אף אחד לא קם. לא הדמויות ולא הקהל.  הדמויות מאוד התרגשו לצפות בסיפורים האחרים. זה חיזק אותן. הם פתאום הרגישו שהם מכירים מבלי להכיר. הרגישו שהן לא לבד. בסוף ההקרנה רבקי ביקשה לחבק אותי, וזו כמובן הייתה התגובה הכי מרגשת וטובה שיכולתי לבקש. אח"כ גם אמא שלה ניגשה אליי (אז למעשה פגשתי אותה לראשונה), גם היא חיבקה אותי. אין דבר יותר ממלא מזה. עם כל הדמויות אני ממשיכה להיות בקשר. עם כל אחת זה קשר שונה, אבל הן כולן חשובות לי. כולן בתוך הלב שלי.

חשוב לי גם להגיד שהצוות שעבד איתי על הסרט, היה המשפחה התומכת שלי. זה לא קל לעבוד על סרט שהוא כל כך אישי ולהחזיק גם בכובע של המפיק וגם הבמאי. מזלי שעבד איתי צוות של אנשים עם לב גדול וכשרון ענק. יוסף גרינפלד היה לצידי כבר משלב הנייר הכתוב. הצלם, דניאל קדם. רגיש ומקצועי. יודע בדיוק מתי להזיז את המצלמה ומאיזה זוית לצלם. יניב רייז העורך שטבע בחומרי גלם וידע לשזור את הפאזל האנושי הזה ויונתן בר גיורא, המוזיקאי. הצוות הזה הוא חלק בלתי נפרד מהסרט הזה. ובתקווה גם מהסרטים הבאים שאביים.

"גלי הדף" זמין לצפיה ב-yes VOD

תגיות:

תגובות

‏3 תגובות ל“"גלי הדף": הסיפור שמאחורי הסרט

  1.  כנרת, ראיתי את הסרט אתמול בערב. הוא היה מרגש ולדעתי גם מאוד חשוב בהבאת הנושא למרכז הבמה דווקא ביום הזכרון. רציתי פשוט לומר לך תודה על מה שיצרת.

    1. מרגש לקרוא את התגובה שלך. מודה לך שצפית ושמחה שהצלחנו לגעת ולעורר מודעות לנושא כל כך חשוב לטעמי שבדרך כלל אין לו מקום…
       

  2.  ראיתי את הסרט שבוע שעבר ביום הזיכרון והסרט עדיין יושב לי בראש.. אני חושבת על המשפחות.. נדמה שאף אחד לא זוכר את הפצועים והנה הסרט שבא ומספר את הסיפור שלהם ושל המשפחות שנאלצות להתמודד עם אתגרים מאוד קשים. זכור לי במיוחד מה שרבקי אמרה על כך שהיא גם חווה אבדן. אמנם לא כמו משפחה שכולה.. "היא לא מעזה להשוות" אבל היא גם איבדה. סרט עוצמתי ביותר. תודה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *