"האי": הסיפור שמאחורי הסרט

ראיתם את "האי", הדוקו המרגש ששידרנו אמש בבכורה? מוזמנים לקרוא טור אישי של הבמאי אדם ויינגרוד בוא הוא מספר מה הניע אותו לצלם את הסרט המיוחד ומה למד ממנו

yes

שמי אדם ויינגרוד, אני בן 29 ירושלמי במקור, חי ביפו כבר 4 שנים. לפני שנה סיימתי תואר שני בלימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. את התואר הראשון עשיתי במוזיקה במסלול הג׳אז באקדמיה למוסיקה בירושלים. הסרט הקודם שעשיתי היה יחד עם חבר ובמאי מוכשר עומרי לרון, זה היה סרט עלילתי קצר בשם ״פאנג׳ויה״. הסרט זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים 2016.

הסרט עוסק בבית החולים הצרפתי סנט לואיס, הוספיס לחולים סופניים שממוקם בין מזרח למערב ירושלים מול העיר העתיקה. הסרט מלווה כמה דמויות מבית החולים, מטופלים ומטפלים. חוץ מהעולם שבתוך בית החולים, אנו מסתכלים החוצה על העיר ירושלים. העיר מספקת לנו קו עלילה נוסף ברקע. מבחינתי הסרט עוסק בעיקרו בחיים. הדבר שהכי נגע בי כשהתחלתי להגיע לבית החולים זה העובדה שזה מקום עם מלא חיים. בעצם אנו שוכחים לפעמים שאמנם זה מקום לחולים סופניים, אך גם בתקופה האחרונה של החיים, זו תקופה בה חיים, והתקופה הזו צריכה להיות שוות ערך לכל תקופה אחרת בחיים.

במבט לאחור אני יודע שהניצוצות הראשונות לסרט התחילו בנסיעת אוטובוס לילית לצפון תאילנד. בנסיעה הזו חוויתי התקף פאניקה/ חרדה שבחיים לא קרה לי. חשבתי שאני הולך למות, ממש. זה השתלט על כל הגוף ולא הצלחתי לנשום, לזוז, ולדבר. מאותו אירוע שהתרחש לפני 5 שנים כבר אני לא מפסיק להתעסק בנושא ״המוות״. זה היה רגע אקזסטנציאלי כזה, שאתה מבין בו בצורה שלמה שיום אחד אתה הולך למות, ההורים שלי הולכים למות, האחים שלי הולכים למות – וזה נורא הפחיד אותי. דבר נוסף קרה, וזה שאמא שלי שהיא אמנית, ולימדה אומנות שנים, עשתה הסבת מקצוע והחלה לעבוד כמלווה רוחנית. טיפול באנשים שהולכים למות. סיקרן אותי מאוד מה מביא בנאדם לרצות ללוות אנשים אחרים למוות? למה להכניס את עצמך לעבודה כזו קשה?

אחרי ״משבר״ המוות שלי, יחד עם תחילת העבודה החדשה של אימי, הבנתי שאני רוצה לחקור קצת יותר את המוות, להתקרב אליו כמה שאפשר. בחודש הראשון לתחילת התואר השני בשיעור דוקומנטרי בהנחיית מיכל אביעד התבקשנו לצלם תרגיל. שמעתי מאמא שלי דברים מדהימים לגבי בית החולים הצרפתי סנט לואיס שם החלה להתנדב פעם בשבוע, שאלתי אותה אם יהיה שם מישהו שירצה להתראיין, עיניה נפתחו והיא ישר ידעה מי הבנאדם הזה צריך להיות ואמרה ״דוד״! הזמנתי את דוד לבית הורי, ישבנו ודיברנו בערך 3 שעות. כמה שנים עברו, והסרט גמור, ודוד הוא אחד הגיבורים הראשיים של הסרט. אחרי הפגישה איתו הבנתי שאני רוצה לעשות סרט שעוסק במטפלים ובאנשים שמאחורי העבודה עם אנשים שהולכים למות. לימים מצאתי את עצמי מגיע יום אחר יום לבית החולים הצרפתי ומאוד בטבעיות הסרט גדל והחל להיות סרט על המקום וכבר לא התמקד אך ורק במטפלים. גיליתי עולם מדהים ביופיו, שנתן לי המון כוח בחיי היום יום.

אני חושב שכמו כל סרט דוקומנטרי וגם עלילתי אחד האתגרים הכי גדולים זה להכיר בצורה הכי עמוקה את הנושא/ים שלך. ביליתי כמעט שנה שלמה בביקורים שבועיים בבית החולים ואז עוד חודשיים שלמים במהלך הקיץ, ביליתי שם יום יום וכל זה מבלי לצלם פעם אחת. בשבילי היה מאוד חשוב האמון של המקום סביבי לפני שאתחיל לצלם, וגם בשבילי, הרגשתי שאני צריך אמון בעצמי לפני שאתחיל לצלם. ממש בהתחלה היה לי רעיון לצלם משהו בסגנון אחר לגמרי, היה לי צלם שהיה אמור לצלם, כי אני לא ממש ידעתי איך לצלם בזמנו. ככל שעבר הזמן וביליתי יותר ויותר זמן שם הבנתי שזה לא הולך להיות סרט שקובעים 20 ימי צילום והולכים לצלם ובזה זה נגמר. לא. הבנתי שהדרך היחידה שאני, אדם, יכול לעשות את הסרט הזה, זה על ידי כך שאבלה שם כמה שיותר זמן, שאטמע בבית החולים, אהפוך לחלק של בית החולים, וכך היה. אז מצאתי את עצמי גם צלם, גם סאונדמן, גם במאי, וגם מפיק, אך בראייה לאחור, זו הדרך היחידה שהסרט הזה היה יכול לקרות מבחינתי.

היו כל כך הרבה חוויות מיוחדות, קשה לבחור. אני חושב שאחד הדברים הכי מדהימים שלמדתי זה הנושא של מגע. בשיחה הראשונה הזו עם המטפל דוד, הוא דיבר המון על החשיבות של מגע בעבודה שלו. לא הבנתי על מה הוא מדבר. שנתיים לאחר מכן, במהלך הצילומים ביליתי קיץ שלם בבית החולים, יום יום, התקרבתי להמון מהחולים. בהתחלה המקום והחולים מאיימים טיפה, מפחידים ושומרים על מרחק אך לאט לאט מצאתי עצמי מתקרב ולבסוף, כשהנחתי את היד על כתף אחד המטופלים הרגשתי את העוצמה הזו שדוד דיבר עליו לפני שנתיים בשיחה שלנו. אנו מסוגלים להעביר כל כך הרבה רק על ידי הנחת היד על כתף. כל כך הרבה רגש, נחמה, חמלה ואהבה עוברים במגע הזה. זה היה צעד ענק בשבילי.

למדתי המון על בני אדם, ועל עצמי כבן אדם. למדתי שהחלק האחרון של החיים, שאומנם זה חלק מפחיד מאוד לאדם עצמו שקרוב לסוף ולסובבים אותו, זה חלק כל כך חשוב בחיים שלנו. היתה לי את הזכות ללוות ולהיות לצד כמה אנשים כל כך מדהים בימים האחרונים לחייהם, להיות לידם יחד עם משפחתם, עם מצלמה דלוקה ומצלמה כבויה. עכשיו, לפחות שנה אחרי סיום הסרט הקשר שלי עם המשפחות עדיין חזק מתמיד. אני מרגיש שהקשר שנוצר עם המשפחות של כמה מהחולים שנפטרו במהלך התקופה בבית החולים הוא קשר במישורים העמוקים ביותר, וזה קשר של אהבה לשארית חיינו.

"האי" זמין לצפייה ב-yes VOD

תגיות:

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *