"המחתרת היהודית": הרבה חומר נפץ למחשבה

שי גל, יוצר סדרת הדוקו המרתקת, מספר בטור אישי על תהליך היצירה, האתגרים והתובנות (כל פרקי הסדרה זמינים לצפייה ב-yes VOD)

yes

אני בן 41, כתב בתכנית התחקירים "עובדה". הסדרה על המחתרת היהודית שהתחילה כסרט על המחתרת, היא הפעם ראשונה שאני מביים פרוייקט רחב יריעה כזה. למדתי תקשורת במכללה למנהל, ושם התאהבתי גם בעולם החדשות ועולם הדוקו וגם בשפת הקולנוע והטלוויזיה, אחים חורגים מאותה אמא. אחרי הלימודים התחלתי לעבוד כתחקירן בתכנית "עובדה", לקחו אותי כי הבאתי רעיון טוב לסיפור. משם עברתי לחדשות ערוץ 2 והייתי שם 13 שנה ככתב חדשות, כתב מגזין וכתב אולפן שישי. בשנה שעברה חזרתי ל"עובדה" ככתב. את הפרוייקט של המחתרת עשיתי בשנים האחרונות במקביל לעבודה.

הכל התחיל בזה שראיינתי לכתבה שצילמתי בשטחים אדם שהיה בעברו במחתרת היהודית. הנושא סיקרן אותי והתיישבתי לקרוא את הספר שכתב חגי סגל, "אחים יקרים". קראתי אותו בנשימה עצורה וכשסיימתי אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שלא עשו על הסיפור הזה סרט. התחלתי לתחקר את זה, לבדוק מה עשו? מי עשה? מי התראיין? מי הגיבורים? הבנתי מיד את הפונטציאל לספר כאן סיפור מתח של חקירה מסועפת. ההבנה החשובה יותר הייתה כשהבנתי שהדמויות בסיפור הזה מאד מרשימות. מהצד של אנשי החוק: כרמי גילון שהיה אז ראש החטיבה היהודית בשב"כ (שבקושי הייתה מחלקה יהודית) ובהמשך נהיה ראש שב"כ, כך גם יעקב פרי שהיה אז ראש מרחב ירושלים. ראובן חזק, שחזר לתפקיד סגן ראש השירות כדי ללכוד את אנשי המחתרת היה מחושפי פרשת קו 300 והתובעת במשפט, דורית בייניש, תהפוך לימים לנשיאת העליון. כולם אנשים שהלכו רחוק עם העקרונות שלהם.

מהצד השני, אצל חברי המחתרת, גיליתי חבורת אנשים מרשימה בעל יכולות יוצאות דופן. לא מדובר שם באנשים משולי החברה. השופטים במשפט הגדירו אותם כך בהכרעת הדין: " קבוצת הנאשמים היא מיוחדת במינה; רובם, אם לא כולם, בוגרי ישיבות ובעלי השכלה אקדמאית גם יחד; רובם שרתו בצה"ל ונטלו חלק במלחמות ישראל. יש מביניהם קציני צבא שנפצעו תוך כדי שרותם הצבאי ויש מביניהם גיבור מלחמות ישראל. הנאשמים הם אנשי תורה ועבודה שהשליכו מאחוריהם דרך חיים נוחה והלכו, הם ובני ביתם, להקים ישוב עברי, לעובדו ולשומרו. בפעילותם בלטו התכנון התחכום והתעוזה בביצוע. במעשיהם בקשו אותם נאשמים לכפות על המדינה מדיניות של טרור נגד תושבי האזור – נורמה שמדינת ישראל איננה חפצה בה. לטרור דינמיקה וכללים שראשיתו בפגיעה במטרות יעד מוגדרות וסופו בניסיון הרג המוני. אין הבדל בין טרור שבא בתגובה לטרור, לטרור שהוא.

אבל רק כשהבנתי איפה חברי המחתרת היום, למעלה מ-35 שנים אחרי, הבנתי שיש לי חומרים לסדרה. יש בין מורשעי המחתרת אנשים שנכנסו ללב הממסד והממסד השלטוני. זמביש, חגי סגל, נתן נתנזון, יהודה עציון, כולם עשו דרך ארוכה מאז ימי הכלא. ההיסטוריה היא רק הבסיס למה שמתרחש היום

היו לי שלושה אתגרים מרכזים, הראשון היה לשכנע את האנשים להשתתף, זה היה מורכב יותר עם חברי המחתרת. אני גם ביקשתי מהם לא רק להצטלם לסדרה, אלא לדבר בכנות ובגילוי לב על מה שהיה, על המבט מהפרספקטיבה העכשווית ועל מה שקורה עכשיו. האתגר השני היה למצוא שפה קולנועית לספר את הסיפור הזה – האם דרך שחזורים? באלו חומרי ארכיון נשתמש. אחרי מאמץ של 4 שנים הצלחנו לשים את ידינו על למעלה מ-150 תמונות ומסמכים שלא פורסמו מעולם מתוך תיקי החקירה. האתגר האחרון היה החיבור של העבר למה שקורה היום. זה בעצם ההכלאה, בין סרט המותחן שהתרחש בפיגועי הטרור והחקירה של שנות ה-80 למציאות הפוליטית של ימינו.

בפרוייקט שלוקח המון זמן יש הרבה חוויות. החל משיחות שכנוע ארוכות ומרתקות שדרשו ממני להביא את כל הכישורים שרכשתי עם השנים מעיתונאי. דרך המפיקה של הסרט, ליסה שילוח שהושיבה אותי לכתוב תסריט לראשונה בחיי כדי שהמחשבות שלי יתמקדו (כמה קיללתי אותה, וכמה היא צדקה). הסיפור הזה לקח אותי למקומות בלב ליבו של הסכסוך, מחברון דרך מזרח ירושלים, לשכם, שילה ועד לכור הגרעיני האמיתי שלנו, הר הבית. היו ימי צילום שהיה בהם מימד של הימור, הלכתי לצלם טקס של העלאת קורבנות לבית המקדש העתידי, בהנחה שאולי אחד מאנשי המחתרת יהיה שם, ואכן הוא היה, נושא בידיו את הכבש שמובל לשחיטה. היה גם סיפוק גדול בראיונות, תחושה של אנשים שחיכו לאיש שירצה באמת להקשיב להם. יש גם תובנות שנולדות תוך כדי, שאתה מחבר עוד פרט בפסיפס החקירה המסועף שהוביל למעצר חברי המחתרת, להחלטה לעצור אותם רק על חם, לתיאורים של החיבוק הגדול שקיבלו מהחברה ומחלק מהשלטון. ויותר מהכל הייתה תחושה שהלכה והתחזקה שהסדרה הזאת חשובה, שהיא מצליחה לשרטט את פניה של החברה הישראלית היום, את מרכזי הכח החדשים ואת קו השבר האדיר שחוצה את ישראל הנוכחית ומוביל אותנו לנקודת הכרעה לגבי מי אנחנו, הכרעה שהולכת ומתקרבת.

הקרנת הבכורה של גרסת הסרט בישראל נערכה במסגרת התחרות של פסטיבל דוקאביב. הבכורה העולמית הייתה בתחרות בפסטיבל IDFA היוקרתי באמסטרדם, אבל כשהייתי בהולנד, הבנתי שמה שחשוב לסרט הזה הוא שיראו אותו כאן בבית. הגיבורים באו לפרימיירה בלי שראו דבר. כל אחד היה מוטרד ממשהו אחר. יש לי הערכה גדולה לחברי המחתרת שבאו לסינמטק תל אביב, לב ההוויה התל אביבית ביום שישי בצהריים, בלי שראו פריים מתוך מה שערכתי. כולם הגיעו, כל מי שצילמתי. נרשמו גם לחיצות ידיים בין הצדדים הניצים, אבל כל אחד ידע בדיוק איפה הוא עומד.

התגובות היו חזקות, שופטת העליון דורית ביניש אמרה לי אחרי ההקרנה שהיא החליטה להתראיין לסרט כי סברה שהוא מאד חשוב לדיון על פניה של מדינת ישראל. אחרי שראתה אותו אמרה שהיא חושבת שהוא חשוב הרבה יותר ממה שסברה. יהודה עציון, שהוביל את תכנית פיצוץ כיפת הסלע במחתרת אמר שהסרט הגון והוגן, שהוא מצייר תמונה אמיתית של הדברים ללא הטיי". כולם הסכימו שהסרט מכבד את גיבוריו ונותן תמונה עמוקה יסודית ומורכבת של העבר וההווה. ומישהו הוסיף ש"הסרט מספק הרבה חומר למחשבה", ואז תיקן את עצמו, "הרבה חומר נפץ למחשבה".

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *