"טרנסקידס" – אנחנו פה ובכל מקום

"הלב שלי התכווץ. הפסקתי. בכיתי. יצאתי לנשום אוויר. בכיתי שוב" – תואר תפארת מלווה את סדרת הדוקו החדשה שלנו – ומשתף אתכם ברגשות שעלו בו אחרי הצפייה בפרק הראשון

שלום, אני תואר תפארת, בן 24 מבאר שבע. טרנס FTM. גדלתי בחברה מאוד שמרנית וסגורה, ועד שיצאתי מהארון ב 2014 הייתי בטוח שאני היחיד בעולם ש "יש לו את זה" ב-2015 התחלתי את ההורמונים, ומאז הבטחתי לעצמי שאעשה ככל שביכולתי שכמה שיותר ידעו וישמעו. בקרוב מתחיל לימודי עבודה סוציאלית במכללת ספיר, והשאיפה היא לגעת ולהגיע לכמה שיותר לבבות 💜

הטור הראשון שלי: בואו להכיר אותי מקרוב 

אי אפשר להתרגל

כשחבר של עפרי שאל אותו איך ההורים של החניכים קיבלו את זה, הלב שלי התכווץ. התכווץ כמו בפעם ה-1000 ששאלו אותי איך ההורים שלי קיבלו את זה. ואז עניתי שהם לא. ואז אמרו לי "וואי בטח זה קשה". ואני עניתי "לא. כבר התרגלתי". ובכל פעם שאני עונה שהתרגלתי, אני משקר. כי אי אפשר להתרגל. לא לתחושת הבגידה, לא לדקירה בלב, לא לגעגוע.

Transkids Ofri 5 Yesdocu

כשהפרק הראשון התחיל, צפיתי רק ב-10 הדקות הראשונות ולא הייתי מסוגל יותר. זה הרגיש לי כמו הפעם הראשונה אחרי שיצאתי מהארון, והיה לי מלווה שנשאר לשמור עלי.  האיש הזה, המלאך, הפך את העולם כדי להראות לי שיש עוד כמוני. כל הסרטונים שהוא הביא לי היו של בחורים חתיכים מחו"ל, עם מלא שרירים וקעקועים. זה הרגיש לו כמו סרט אמריקאי מפוצץ בעריכה. וגם האנגלית שלי אז לא הייתה מספיק טובה. לא היה לי שרירים, לא היה לי קעקועים, ובכלל לא רציתי להיות כזה גבר-גבר.

ופתאום, זה בעברית. וזה קורה באמת, אבל אני עדיין לא מאמין שזה יכול לקרות. אני לא מכיר ילד שהוא פשוט ילד, שהוא ילד מתבגר ושיש לו אימא ושבמקום ללכת איתו לרופאת נשים כי המחזור קצת ארוך היא הולכת איתו לאנדוקרינולוג. זה הרגיש לי כמו דברים שקורים בחו"ל. אז עצרתי את הפרק, הסתכלתי במראה להזכיר לעצמי שהבטחתי שבסוף כולם ידעו, ושלמרות הכל, אני ממשיך.

ואז עם לירון בכיתי הכי חזק שלי. כל השאלות והפחדים והכאב שלי עצמי, מצאו ביטוי אצל ילד שהוא כל כך טהור, מלאכי כזה. וכשאימא שלו, החזקה והכל כך אנושית, מחזיקה לו את היד ומדברת על דברים שרציתי אני לדבר עם אימא שלי, הרשיתי לעצמי להושיט גם אני את היד וקצת להיות שם. לירון, בתבונה לא מדידה ולא מידתית אומר בקול חנוק שהוא לא ידע מי הוא, אז הוא לא יכל להעביר את זה הלאה. האמת, לירון? אף אחד לא באמת יודע מי הוא, העיקר שתעביר את זה הלאה. תעביר הלאה את הקיום שלך, את הנוכחות שלך, את ההוכחה שיש לזה מקום, ושאפשר גם אחרת.

ואז הרגשתי שהנה באו הצרות. אימא שלי אמרה לי שמבעיות אי אפשר לברוח, ועד שלא אפתור אותן הן תחזורנה שוב ושוב. אימא שלי לא מדברת איתי כבר כמה שנים, אבל כשאימא צודקת היא צודקת. וזה חזר אלי. בית פרטי בשומרון, משפחה, דת, אבא. רק תסלחי לי בבקשה אימא, תרשי לי להיות היום הילד שיודע שאימא לא יודעת הכל. היום אני יודע, שיש יותר מדרך אחת לפתור את הבעיה. תמיד יש יותר מדרך אחת.

כשאני נחשפתי למילה טרנסג'נדר, כמו נעם, ראיתי התאבדות, סמים, זנות, עזיבה של הבית. וזה גם קרה לי. הכל. עם נעם, "הבעיה" שלי חזרה, צודקת אימא. אי אפשר לברוח. אבל אפשר, ראיתי את זה בעיניים שלי, ראיתי את זה קורה! אפשר להתמודד. אפשר שישב אבא של נעם, עם כיפה ועם כאב, ויהיה שם. לא זורק, לא צועק, לא שותק. האור במרפסת בשומרון מלאת עציצים דולק, מאיר קצת על מרפסת אחרת בבית פרטי בשומרון, שכבה לפני שנים. אור כזה קטן, שמאיר על האפלה ממנה אני ברחתי.

פה עצרתי. התלבשתי חם (ולפעמים נדמה שאין חום מספיק שעמיד לקור המדברי של באר שבע) ויצאתי באמצע הלילה לנשום אוויר. עלו לי הלילות הקרים מחוסרי השינה ומלאי הפחד, בחוסר ידיעה מוחלט מה יהיה מחר, אם בכלל יהיה מחר. כשכמעט עלה הבוקר חזרתי הביתה, ועם הקפה התפרקתי כמו שלא בכיתי שנים. הכי קרוב הביתה, הכי קרוב ללב, תפסה אותי אימא של רומי. כשאני הייתי ילדה, כל מה שידעתי, שיש בתל אביב בנים שהולכים עם בנים, ובסוף הם מתים מסמים. אימא של רומי, היא כל מה שלא תל אביב. היא עממית. היא קרובה אלי, לבאר שבע שלי! היא אימא לביאה שמגדלת משפחה, שנלחמת כדי שזאת תהיה משפחה. וכשהיא בכתה, אני בכיתי איתה. כמו עם אימא שלי אז בבית בשומרון. הכאב, הגאווה והאהבה שמתפוצצים באימא הזאת הם אולי התשובה לשאלה השנייה ששואלים אותי אחרי "איך ההורים קיבלו", וזה "למה דווקא באר שבע"? – למה? כי אנחנו פה ובכל מקום.

"טרנסקידס", עכשיו ב-yes VOD

תגיות:

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *