טרנסקידס: יש לנו עוד דרך ארוכה, אבל אנחנו עושים אותה

הסדרה הגיעה לסיומה ותואר תפארת שעקב אחריה נפרד מגיבוריה בהתרגשות. "דרך המסע שלהם עברתי חוויה מעצימה, מתקנת, מרגשת, מצמררת, מלאת תובנות ובעיקר בעיקר מפיצת אור"

הטור הראשון שלי: בואו להכיר אותי מקרוב 

הטור שלי על הפרק הראשון

הטור שלי על הפרק השני

הטור שלי על הפרק השלישי

הטור שלי על הפרק הרביעי

השנה, ביום האחרון של חנוכה קניתי לי חנוכיה. היחידה שנשארה בפיצוצייה למטה. מפח, מתקפלת כזאת של ילדים. וגם נרות שעווה צבעוניים. הדלקתי את כל השמונה ביחד. בכיתי חצי שעה במרפסת עד שהם כבו. ואז הדלקתי עוד שמונה.

לילה למחרת, לילה אחד אחרי שנגמר חנוכה, שוב הדלקתי שמונה נרות, שכולם ידעו שבבית הזה גר מבולבל אחד שיש לו חג אורים שמח. בבית של נעם חוגגים חנוכה. וגם יום הולדת. כנראה שזה המזל שלי, לבכות בחגים ובימי הולדת.

בבית שלי, בכל יום הולדת אמא מספרת את סיפור הלידה של מי שחוגגים לו. זה תמיד אותו סיפור, אלא אם נולדת שוב פעם, מחדש, ואז סיפור הלידה שלך נשלח לעריכה מחדש. אצלי זה היה: "הייתה שנת בצורת קשה ואמא נסעה ללדת בשמלה קייצית, וכשחזרנו איתך באוטו נפתחו שערי שמיים וירד מבול". פעם זה היה "הבאת ברכה לעולם". ואז כשנולדתי מחדש אבא היה אומר "אפילו השמיים בכו כשנולדת". ואז, ביומולדת של נעם ובמסיבת הפתעה שלו שריגשה אותי עד דמעות, הבטחתי לעצמי שביומולדת הבא כשהשמיים יבכו אני אענה לאבא בשקט "כן, הם בכו מהתרגשות".

הפעם היחידה שאני זוכר את ההורים שלי יושבים איתי בוועדה זה בערך בכיתה ז', בוועדת הרחקה מבית הספר. ישבתי שם מול הסגל, לכאורה לצד ההורים. דיברו עלי בגוף שלישי. על הילדה החכמה שיש לה נתונים טובים אבל היא לא מתאימה לבית הספר כי היא מורדת. בית הספר ניסה במשך שנים לעזור לי להיות כמו כולן, וכשנכשלתי – הורחקתי. כשחזרנו בדממה מהוועדה אבא אמר לי: "את לא מיוחדת. את לא שונה מאף אחת כאן. את יודעת מה יפיל אותך? הפה שלך. הלשון שלך היא חרב פיפיות, היא תהרוג אותך יום אחד". ואני, שתמיד אהבתי תנ"ך, וגם ככה לא היה לי מה להפסיד, עניתי לו שאני כמו אלוהים. גם הוא רק במוצא פיו ברא את העולם, ואני רק עם הפה שלי יכולה למות או להרוג. חטפתי סטירה. אבל אבא לא לגמרי טעה. אני לא שונה יותר מכל אחד אחר, אבל אני לעולם, לעולם, לא אסתום את הפה שלי יותר.

בוועדה בכנסת אמא של עפרי נלחמת על כך שבנה הוא כמו כולם. הלוואי שההבטחה הזאת "כשתגדל כבר לא נצטרך צבא" הייתה מתקיימת, אבל כרגע היא לא. ואם חוק הגיוס חל על כולם ועפרי הוא כמו כולם – אמא של עפרי, הלביאה, נכנסה לגוב האריות להלחם על זכותו וחובתו של עפרי להיות כמו כולם.

כשאני נהנה להפחיד אנשים אני שואל אותם "מה תרצו שיהיה כתוב לכם על הקבר"? ואז אני עונה שאני רוצה שיהיה כתוב לי "יש יותר מסוג אחד של נסיכות". כשאני לא רוצה להפחיד אנשים אני שואל אותם: "אם היית נסיכת דיסני איזה נסיכה היית"? ואז אני עונה שהייתי מולאן. ואז אנשים עונים לי שמולאן היא לא נסיכה ואני עונה להם: "יש יותר מסוג אחד של נסיכות, זה המשפט שאני רוצה שתכתבו לי על הקבר". לכל אחת יש לה את נסיכת הדיסני שלה. וכשמעגלים נסגרים יפה בחיים אז רומי מדגמנת סינדרלה.

כבר אמרתי פעם שיש לי אוסף קלישאות. אני חובב. אבל לראות את רומי בשמלת סינדרלה סחט ממני דמעות. אני אוהב כשאגדות קמות לתחייה. אימא של רומי מנסה לדבר איתה על העתיד, על מה היא תעשה כשהיא גדולה, אבל כמו התשובה של בוב דילן (נראה לי שזה היה הוא, חרדים לא מדברים על דילן) שענה למורה שהיא לא הבינה את החיים כשהיא שאמרה לו שהוא לא הבין את השאלה… ככה גם רומי. היא הבינה את החיים. "אני רוצה אנשים טובים להסתובב איתם. אנשים שמאמינים בי". איזו תשובה מבריקה. ומה עוד ילד צריך חוץ ממבוגר שיאמין בו? (גם חכם שחרדים לא מדברים עליו אמר).

"אתה לא היחיד במודה" זה המשפט סבתא הכי מרגש ששמעתי. שזה בעצם להגיד ללירון (שאני פשוט אוהב מהרגע הראשון) אתה כמו כולם. לטוב, לרע ולמכוער. אבל בגישה של סבתא, עם לחיים על כוס תה. אני מודה שהדמעות זלגו ממני בלי שליטה בשלב הזה. לירון, תמשיך להיות הנכד שמבקר את סבתא שלו. הלוואי והייתה לי מישהי כזאת בחיים שהייתה אומרת לי "העיקר שאתה מאושר. אבל עכשיו זה המודה ואתה לא היחיד במודה".

זיכרונות על אבא בים יש לי משני אבות שמלווים אותי כל חיי. אבא שלי ואבא של ילדה אחת סינית. אבא שלי, שדוד שלו הצוללן טבע בים ולכן לא הסכים לתת לנו ללכת לים אף פעם. ואבא של ילדה סינית אחת שראה אותה עומדת על החוף ומחזירה לים כוכבי ים שנסחפו עם הגלים. פנה אליה אביה ואמר לה "ילדתי, בכל רגע נתון מיליוני כוכבי ים נסחפים אל החוף, מה את חושבת, שתצליחי לשנות את סדרי הטבע"? התכופפה ילדה, הרימה ביד כוכב ים צעיר שזה עתה נפלט אל החוף ואמרה "לא אצליח לשנות את העולם, אך אצליח לשנות חייו של כוכב הים הזה" והחזירה אותו חזרה אל בין הגלים.

עכשיו, נוסף לי גם אבא של נעם, בחוף הים עם הילד הישן-חדש שלו. הוא שואל אותו את השאלה שאני שואל את עצמי בלי הפסקה: האם יכולתי לראות את עצמי איפה שאני היום לפני שלוש שנים. והתשובה היא בדיוק כמו שנעם ענה בתבונה אלוהית: "זה או לחיות ככה או לא לחיות בכלל". כשרומי נפגשה עם טרנסג'נדרית שעברה את הניתוח היא אמרה לה את המשפט שנכנס לי כמו אגרוף לבטן: "יש דרך ארוכה, אבל עושים אותה".

השנה, בלילה האחרון של חנוכה, הדלקתי לי שמונה נרות, פעמיים. יש לנו עוד דרך ארוכה, אבל אנחנו עושים אותה.

תודה רבה ללירון, עפרי, נעם, רומי והמשפחות המופלאות שלהם שדרך המסע שלהם העבירו אותי חוויה מעצימה, מתקנת, מרגשת, מצמררת, מלאת תובנות ובעיקר בעיקר מפיצת אור. תודה על ההוכחה שנתתם לי שזה היה שווה את הכל, תודה שהראיתם לי ולעולם שאפשר אחרת. תודה על האומץ ועל הפתיחות.

מאחל לכם דרך צלחה באשר תפנו.

תואר תפארת.

תגיות:

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *