"טרנסקידס": לחיות זה לא נורמלי

בוכה, מתרגש, מזדהה – תואר תפארת ממשיך לעקוב אחר הסדרה, והפעם צפה בפרק 4

הטור הראשון שלי: בואו להכיר אותי מקרוב 

הטור שלי על הפרק הראשון

הטור שלי על הפרק השני

הפרק מתחיל ברגל ימין. אני רואה את לירון ואימא שלו בכניסה לחדר הניתוח, וטוב לי. אני אוהב את הילד הזה. משהו בתמימות שלו, בהומור, ובקשר הרגיש-מתוק הזה עם אימא שלו – הם הנחמה שלי, כבר מהפרק הראשון. מודה.

מנחם, כמו ברגע שבו המנתח מתחיל לשיר. "כשמנתחים שרים מלאכים שרים" (משפט שאני המצאתי. הזכויות אינן שמורות). אני מודה שבכיתי ברגע הזה. זה שיר תקווה, שיר הבטחה, שבסוף הדרך עוד תהיה מאושר. יד ראשונה מרופא.

וזה ממש רע להגיד שהחלק עם לירון הוא תרופה למכה?

 

כלא זה לא מקום לילדות. נהוג לומר את זה על בית חולים ואז כולם בוכים. זה כל כך דפוק. זאת הסיבה שהחלק עם רומי פשוט… לא נוח לי. אבל אימא של רומי חזקה. אימא של רומי מגיעה מהבית החדש שבחרתי לעצמי בדרום. אני אוהב אותן כל פעם מחדש. זה מזכיר לי את המחאה הראשונה בקיץ 2016 שהגעתי אליה לבאר שבע, וראיתי בחור עם גופייה שכתוב עליה "מדרום תצא גאווה", ומה שעבר לי בראש "ככה הוא מסתובב פה? רק שלא יפגעו בו" 3 שנים אחרי, ומדרום יוצאת גאווה (ותגלית השנה… תודה רומי!)

החלק של הבית צף בי שוב. החלק הקשה הפעם (בהתחלה כתבתי מכוער, ואז מחקתי). "הייתי מעדיף ילד רוצח ועבריין מילד קוקסינל" זה משפט קשה כמו "הייתי מעדיף ילדה מתה ולא אותך ככה", בלי להשוות כמובן. יש מספיק קושי בשביל שניהם, כן?

אילנית החזירה אותי לתהליך חסר הרחמים ביחסים שלי מול אבא שלי. זה לא רק האהבה הראשונה, שהיא כמו קעקוע על הלב. אימא אילנית קיבלה מהאיש הזה את הבנות שהיא כל כך אוהבת, וקשה לה לשנוא את האדם הזה…

אני ואבא עברנו סיפור לא קל (חחח איזה עדין אני פה), אבל כמה שנים אחרי, אני מסוגל להגיד לדמות שלו שלפעמים קצת מפחידה אותי בלילות, "תודה אבא,על שהבאת אותי לעולם הזה. יש לי חיים מדהימים, אני אדם טוב, עשית את שלך, בבקשה תלך".

רומי שלי היקרה, הוא לא חייב להכנס לך לחיים, וזה בסדר. אבל הוא נתן לך אותם (50% הוא 50% אימא, אם את לא מאמינה באלוהים. מהמקום שאני באתי ממנו אומרים שליש אבא, שליש אימא, שליש אלוהים. אני מאמין שאנחנו בקטגוריה די מיוחדת להיות בה…אבא הלך ובמקומו נכנס עוד קצת מאלוהים ועוד קצת מאימא המדהימה ביותר עלי אדמות)… בסופו של דבר די משתלם הדיל הזה.

החלק עם עפרי הציף אצלי את אחת השאלות הכי קשות ששאלו אותי אי פעם. סליחה: השאלה הייתה קלה "האם אתה מרגיש הבדל ביחס אליך לפני ואחרי השינוי". התשובה הייתה קשה "כן, כשהייתי אישה סלחו לי יותר. עכשיו כגבר מצפים ממני ליותר". מעבר לתהום העמוקה שזה פותח ביחסינו לנשים ולגברים… הייתי רוצה שפשוט יתייחסו אלי ככה, כמו שאני. לפעמים מעצבן ושתי סטירות הן הפיתרון (לא לנסות בבית!) ולפעמים אני רק רוצה חיבוק ומישהו שיבטיח שיהיה בסדר. ועפרי… לפעמים הוא רק ילד מעצבן. (סליחה עפרי אבל אתה יודע את זה!!! וזה בסדר, אתה כוכב ואמיץ אבל אתה עדיין רק ילד. ילד כמו כולם!!!)

היה גם חלק משעשע. עפרי ואימא שלו הולכים לכותל ואני לחלוטין מסרב להתרגש (כי אני אישית כבר התרגלתי לדבר לקיר) ואז אני נזכר שכשהייתי בת 12 וההורים לקחו אותי לקבל את הסידור בכותל, והיה ינואר וקפוא ממש, אימא נתנה לי פתק לשים בכותל. ומה שכתבתי בלי שאף יראה זה "בבקשהה שאבא יקנה בורקסים בדרך".

ואז נעם. רק עכשיו נזכרתי שלאחי הקטן קוראים נעם. מתוקי שלי. בטח כבר בחור עכשיו… וככה, דרך התרפקות על הזיכרון אני רואה את ההכנות לשבת בבית של נעם ופתאום קצת מתבלבל לי נעם שלי עם נעם של הסדרה. לרגע הם אחד… ואז חוזרים להיות בנפרד. משהו בנעם כל כך חכם, כל כך הרמוני, שכשהוא מדבר עם הרב על משל הגומייה… שהיא נמתחת עוד ועוד…אני מרגיש חזק עד כמה זה כואב כשהגומייה הזאת משתחררת לך לפרצוף.

נעם הבן מתפלל יותר מנעם הבת. הוא אומר שלא יכל לברך "ברוך שעשני כרצונו". פה אני כבר ממש בוכה. עשית כרצונך נעם. וזה רצונו של אלוהים. פעם, תפארת הבת גם לא התפללה. כי לא רציתי כלום. רצוני היה פשוט לא להיות. אולי מזל שלא התפללתי אז.

נעם הבן מתפלל כי עכשיו יש בו את המקום להאמין. ואותי לימדו שאלוהים נמצא בכל מקום בו אנחנו נותנים לו להיות. כמה טוב נעם שבחרת לתת ביטוי לנשמה שלך. כמה טוב שיש לך מקום להאמין. היום, כשירד גשם, אמרתי לעצמי "היי, אם יש בתוכי אלוהים אז אני בית מקדש". ולחשוב שלפני כמה שנים הייתי סתם נערת רחוב. חתיכת שדרוג הדבר הזה… הא?

בסוף הפרק, אני פתאום מבין מה אני כל כך אוהב בלירון ובאימא שלו.

ובנועם.

וברומי.

ובעפרי.

שהם כל כך נורמאליים. חכמים ורגישים ומעצבנים וצוחקים ובוכים-בדיוק כמו שנערים מתבגרים עושים. הבגרות שלא הייתה לי, כי ברגע אחד הייתי אבא ואימא של עצמי והייתי ילדה ואישה וגבר והייתי לא כלום בו זמנית. זה מזכיר לי את תהליך ההחלמה שאני עברתי, וחלק מהתהלך היה לחפש "מה קורה בעולם הנורמלי" שמחות לצד משברים.

ומנתחים ששרים? אני מאמין להם. כנראה שהכל הלך בסדר. ואותו מנתח שאני אוהב אמר ללירון שאני אוהב:

 "יהיה פצע

הוא ייסגר בסוף

ואז נצטרך לעשות משהו"

זה עדיין לא הסוף, יש עוד פרק אחד, אבל אני רוצה לעצור ולומר תודה לנעם, עפרי, רומי ולירון. תודה שלימדתם אותי איך זה להיות נורמאלי ויוצא דופן בהרמוניה אינסופית.

 

תגיות:

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *