"טרנסקידס": למה לא כל יום פורים

תואר תפארת שעוקב אחר הסדרה החדשה שלנו צפה בפרק שני, ונזכר ברגעים העצובים שהיו פוקדים אותו, דווקא בחג שבו כולם מסביב שמחים

שלום, אני תואר תפארת, בן 24 מבאר שבע. טרנס FTM. גדלתי בחברה מאוד שמרנית וסגורה, ועד שיצאתי מהארון ב 2014 הייתי בטוח שאני היחיד בעולם ש"יש לו את זה" ב-2015 התחלתי את ההורמונים, ומאז הבטחתי לעצמי שאעשה כל שביכולתי כדי שכמה שיותר ידעו וישמעו. בקרוב אני מתחיל לימודי עבודה סוציאלית במכללת ספיר, והשאיפה היא לגעת ולהגיע לכמה שיותר לבבות 💜

הטור הראשון שלי: בואו להכיר אותי מקרוב 

הטור שלי על הפרק הראשון

"אי אפשר שלא יחלקו עלי, מאחר שאני הולך בדרך חדשה שעדייין לא הלך בה אדם מעולם. אף על פי שהיא דרך ישנה מאוד…אף על פי כן היא דרך חדשה לגמרי" (רבי נחמן מברסלב)

לראות את עפרי מניח את הראש על נעם, ושניהם מנמנמים באוטובוס המתפתל בכבישי השומרון – זה גרם ללב שלי לדפוק באותה המהירות הלא רגילה הזאת כמו באותו ערב… כשבווטסאפ שלי התקבלה הודעה "היי תואר זאת ספיר ג' מהשמינית…האולפנה חוגגת 20 שנה וביקשו ממני להזמין אותך, תוכל בבקשה לשלוח פרטים". מהצד, זאת הזמנה לפגישת מחזור שגרתית, אבל אני רוצה לקחת אתכם אל דרך ישנה, שהיא דרך חדשה לגמרי. מכיתה א' עד כיתה ח' למדתי בבית ספר חרדי, בכיתה ט' לא למדתי, ובכיתה י' נרשמתי לאולפנה ציונית דתית בשומרון.

גם אז, עדיין "לא ידעתי". כמובן שגם "לא ידעו עלי". וגם לו וכאשר… כמובן שלא היה למי לפנות או עם מי לדבר. נעם החזיר אותי אל הדרך הזאת, הישנה, אבל בדרך חדשה לגמרי. תחילה של תנועה חדשה. של משחק חדש. אני תמיד מבטיח למי שנמצא כעת בקושי "גם אני עברתי תופת! תישארו בבקשה במשחק, בסוף יהיה בסדר" – ונעם, מוכיח לי שחוקי המשחק השתנו. וכמו שזה קרה לו, זה קרה גם לי. אני מוזמן, *כמוזמן* לחגיגות 20 שנה של האולפנה.

לפני האולפנה, בכיתה ח' בבית הספר החרדי שלי, היה לי "הסכם" שעשיתי עם בית הספר. אני הגעתי רק למבחנים, אם קיבלתי מעל 95 יכולתי לא להיכנס לשיעורים בכלל. הייתי מגיעה על הבוקר, ממלאת את הדף בשורות צפופות בידע, וחוזרת מהר ככל האפשר לצאן שלי, שהיו במרעה בימים של מזג אוויר טוב או בדיר, כשפחות התאפשר.

יום אחד, "תפסה" אותי המורה קוראת באנציקלופדיה בלי הכשר הרבנים. היא אהבה אותי, אז הבטיחה לא לספר למנהלת, במקום זה היא לקחה אותי לשיחה. האיום הגדול שלה היה "אם תמשיכי ככה, את עוד תגיעי לאוניברסיטה" לא זה המקרה שגרם לי לשנוא את בית הספר יותר מהכל, היו מקרים גרועים יותר, אבל זה המקרה שגרם לי לבוז כלפי מערכת החינוך. מקום שמפחד מלמידה, הוא לא מקום לשלוח אליו ילדות וילדים.

Transkids Noam 5 Yesdocu

עפרי, החזיר אותי לבית ספר, עשה לי כיתה א'. לא הייתי מסוגל להפסיק לבכות כשראיתי את המילים "להטבפא"ק", ככה בעברית, כתובות על לוח בבית ספר בישראל. אפילו בחלום הפרוע ביותר שלי לא ראיתי את זה קורה. וזה קורה, ככה מול העיניים. יום אחד, אולי ממש עכשיו, בית ספר יהיה מקום שיהיה אפשר ללמוד בו. זה לא קרה לי, אבל בזכות ובשביל ילדים כמו עפרי, זה לוקח אותם מהרחוב, מהדיר, מתחנות אוטובוס מנותצות, ומשאיר אותם על ספסל הלימודים.

את המשפט "את לא הבת שלי שלי יותר" אני כואב יותר מאת הסטירה הרותחת שבאה אחריה. הדרך להירפא ממשפט כזה היא ארוכה ומלאת מהמורות. דרך החיבור בין לירון לאימא שלו, הצלחתי להניח ללב שלי קצת, ולתת למשפט הזה את המקום ההוגן להיות בו. לתת למשפט הזה זכות קיום בצורה שלא תפצע ככה את הלב, אולי לדורות. אימא של לירון מבינה שהילדה היפה שלה איננה יותר, אבל היא זכתה בבן, חדש, מחודש, חי. עצם השאלה עצמה של לירון, על הורות בהמשך ועל פוריות, מראה לי את הכוח שבקבלה. היא מראה לי כמה עדיפים החיים על פני ההישרדות. לירון, הילד זה עם פני הבובה, נותן לי את הכוח לדאוג שהחיים שלי יהיו חיים. זה זורק למשפט ששמעתי בסיטואציות הקשות יותר בחיי "ובדמייך חיי". מתוך הדם, מתוך הכאב, נוצרים פה חיים חדשים. רק כשאתה חי את החיים שלך, ואתה יודע שאתה פה ושתישאר, שאלת הפריון הופכת לרלוונטית. כשאני עוד רק יצאתי מהארון, הייתי במקום כזה בחיי שעוד לא קונים בננות ירוקות… הכאב שלירון חווה עכשיו בתהליך השימור רק מראה לי כמה שהחיים נוכחים בו בעוצמה, ושלירון, הוא לא הבת שלה יותר.

אבל מה שלא השתנה בחיי, מילדות ועד היום, זאת השנאה שלי לחג פורים. היום היחידי בשנה שהסכימו לי להתחפש לבן. לא הייתי מסוגלת. סבלתי. מה אכפת לכם לתת לי עוד קצת, עוד יום אחד, עוד שבוע אחד, להסתובב עם הבגדים של אחי? לא רוצה נסיכה. לא רוצה מלכת הפרחים, אני רוצה להיות בן. כל שנה, כל השנה. אני הייתי מהילדות שדווקא בפורים בוכות הכי הרבה. וככה חזק בכיתי כשראיתי את רומי בשמלת כלה. היא יודעת שזאת תחפושת. היא לא סתם "הכלה הכי עצובה" כמו שאומר לה הצלם. קחו את היום הזה, של כלה עלאק מאוהבת. אני רוצה אהבה, ככה קטנה כזאת, כל יום. פשוט תניחו לי מהתחפושת, תנו לי להיות.

תגיות:

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *