"טרנסקידס": ניתוח קטן גדול

תואר תפארת, שעוקב אחר הסדרה המרגשת, צפה בפרק השלישי – ונזכר ברגעים הקשים לפני ואחרי הניתוח, ומצא גם נחמה

הטור הראשון שלי: בואו להכיר אותי מקרוב 

הטור שלי על הפרק הראשון

הטור שלי על הפרק השני

"אבל את זוכרת מה אמרת לי בבית חולים? אמרת שאת מפחדת למות! אבל נשארת בחיים! למה? למה? עכשיו את מתה מבחינתי. מתה. הילדה שלי מתה".

זה לא היה פרק קל. ספויילר: בסוף נשארתי בחיים. אני מנסה לעשות לי סדר בראש. מה קרה לפני מה… השנה אפילו שכחתי את התאריך של הניתוח, רק הזכרונות שקפצו לי בפייסבוק הזכירו לי את מרץ 2015.

בשנה השנייה בצבא עברתי ניתוח בגלל כשל בכליות בבית חולים בירושלים. כמה חודשים לפני כן היה את "האירוע" – יצאתי כטרנס. כמה שנים לפני כן יצאתי מהבית. באותה תקופה גם התחלתי לצרוך סמים ואלכוהול. ההורים כמעט ולא ראו אותי מאז. הם הגיעו לבית החולים בירושלים, אבא לא היה מסוגל להיכנס לחדר. אימא נכנסה לבד ובכתה. כשהגיע הזמן להשתחרר היא אמרה לי "תרדי מהמיטה ברגל ימין".

אוקיי, ככה זה התחיל: קודם כמעט מתתי בנתניה, ואז יצאתי מהארון – שם הם באו לראשונה. עכשיו הכל צף לי לאט ומכוער. זאת הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו אחרי שעזבתי את הבית. ההורים הלכו לרב מקובל שינסה לעזור לי "להירפא". הוא הביא לי קמע ופתקים שהייתי צריך לשתות במשך שבעה ימים. ספויילר: גם זה לא עזר. בסוף מרץ, אחרי אשפוז ארוך, ההורים אספו אותי חזרה לבית שלהם – ואז אבא ראה שהרב המקובל לא עזר, ונשארתי בן. בערב פסח הוא גילה שהילדה שלו מתה, אבל לא היה שם להגיד "ברוך הבא" לילד החדש שנולד.

בפרק הזה, אני מודה, לא נשאר לי אוויר בריאות. אימא של עפרי מלווה אותו בצעד הראשון לחדר הניתוח, ומזכירה לו להיכנס ברגל ימין. אני מנסה לא לתת לזה להציף אותי יותר מדי, ואז בחלק עם המשפחה של נעם אני פשוט מוותר ומתפרק. אני רואה מול העיניים את מה שכואב לי עד היום, עם כל מה שעברתי ועם כל השנים שעברו אני יודע שלא דת, לא צבע, ולא שום דבר, הם מחסום בלתי ניתן למעבר. תמיד יש את הדרך לגשש את הדלת המובילה מהאובדן אל הקבלה.

אני רואה את הכאב בעיניים של אבא של נעם. אני מאמין לו שהוא אומר שנעם הבת חסרה, אבל אני רואה את המבט החי בעיניים של נעם עצמו ואומר, כמה טוב שנשארתם יחד. במקרה של נעם, רב הקהילה הוא זה שאמר ברוך הבא, ואני, ליבי יוצא. "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא", ובמקרה הזה, ניצלה נפשה של נעם הבת, ניצלה נפשו של נעם הבן, ושל המשפחה כולה. של עולמות מלאים שלמים.

ולירון, לירון הוא הנחמה שלי מתחילת הסדרה. ההתרגשות שלו כשהוא נוהג עם אימא בפעם הראשונה החזירה אותי לילדות המאושרת שלי… גיל ארבע חמש ככה כשרק למדתי לרכב על אופניים. העולם אז היה נדמה לי חסר גבולות. אחי הגדול לימד אותי לרכב בפעם הראשונה. ואני רק רציתי הכי מהר, הכי רחוק. הצחוק הזה, הקצת מפחד קצת מתלהב של לירון מצליח להרחיב לי קצת את כלוב הצלעות ומאפשר לי לקחת נשימה, עד רומי.

כילדה, כנערה…איזו במה אכזרית בחרת לך! כל כך שונה מהבמה שלי כילדה.  מגיל כל כך צעיר הבמה הייתה המקום הטבעי שלי, החי. חברי הטובים ביותר היו ארגז תחפושות שאימא דאגה לטפח. "כל יום הצגה חדשה" הייתי מציקה להם בבית. ותמיד הם היו שם למחוא לי כפיים. עד שבגיל 12 אבא אמר די. אי אפשר עוד לשחק בן. מעכשיו את בת. נגמרו מחיאות הכפיים, והתחילה התחרות. פחד משתק. כל יום היה תחרות אם אצליח להיות בת ככל הבנות. כל יום שפחדתי ליפול מהעקבים. כל יום שפחדתי להתעלף וליפול מהבמה. בסיפור של רומי, יש סוף טוב. היא תגלית השנה. בשביל רומי, התחרות הזאת היא לא תחרות תחפושות. הבמה הזאת היא לא תיאטרון שבקצהו עומד הגלדיאטור. זה תהליך. זה זרקור אל המקום הראוי לו. אל תגלית השנה.

ואז לירון, עם הפנים הכל כך מלאכיות שלו מקבל את "חבילת ה 18" שלו. ושוב נאבד לי הסדר מה קרה מתי. אני רק זוכר שביום הולדת 20 פחדתי עד מוות. יום הולדת 20 היה לפני הניתוח בכליות, אחרי היציאה מהארון. באמצע גדלתי. כשאתה חי, לירון, אתה לא מפחד לגדול. לצד החובות מגיעים הכוחות. אתה לא ילד, אבל אתה אדם בעולם. אתה חלק ממשחק החיים.

הפרק הזה תפס אותי בתקופה שבין פורים לפסח. מילדה שכל יום יוצאת להצגה חדשה נהפכתי לאדם שכל פורים סוגר חזק את החלונות ומחכה שיעבור. והזיכרון שלי מפסח 2015, הפסח האחרון שלי, שזאת הפעם האחרונה שראיתי את המשפחה. הפרק הזה בא בזמן, כשהתאריכים כבר נמחקים מהראש. יש רק זכרונות עמומים. אולי, אולי, הגיע הזמן לשכוח, ולצאת לדרך חדשה

תגיות:

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *