"טרנקידס": תואר תפארת בטור אישי על חייו והסדרה

לקראת שידור הסדרה החדשה שלנו תואר תפארת – שילווה אותה כאן בבלוג – משתף אתכם בסיפורו האישי ומבטיח לא לשתוק יותר – ולחלוק עם העולם את המתנה שקיבל

עד החורף של גיל 11 הכל היה בסדר. עד החורף של גיל 11, בו נכנסתי לשירותים, וכשקמתי ראיתי דם על האסלה. באותו הרגע, השירותים האלה, בבית שלי, נהפכו לגרדום עבורי. הייתי בטוחה שאני עומדת למות. בהתחלה חשבתי שזו ההחמרה בדלקת בדרכי השתן שהייתה לי. אחר כך חשבתי שאולי קיבלתי התקף לב כי רצתי הכי מהר מכל הילדות. המחשבה שלי טסה כמו נחיל דבורים שצירעה חדרה להן לכס המלכות. (הייתי אומרת אוטוסטרדה, אבל ביישוב שלי מכוניות היו נוסעות בערך פעם בחצי שעה, ועל 20 קמ"ש. לא הכרתי את המילה אוטוסטרדה, ורמזורים ראיתי רק כשההורים לקחו אותנו באוטו לעיר הקרובה אלינו במרחק 40 דקות נסיעה. ותמיד סבלתי בנסיעות אז לא לקחו אותי הרבה).

המסקנה הסופית שלי הייתה, שאני עומדת למות. הורדתי מים שוב ושוב ושוב, בתקווה שהדם הזה יימחק. הרמתי את התחתונים ויצאתי שוב לדשא למטה, הבנתי שאולי זאת הפעם האחרונה בחיי שאני מנצחת בתופסת. בארוחת ערב ויתרתי לאחותי, הסכמתי שהיא תכין מה שהיא רוצה. כי זאת אולי הפעם האחרונה שאנחנו אוכלות ארוחת ערב ביחד. אחותי הגדולה חזרה בערב מהלימודים. סיפרתי לה בלחש שאני עומדת למות, שיש לי דם בתחתונים. אחותי משכה אותי ביד לחדר של אימא ואמרה "היא קיבלה". אימא קפצה מהמיטה בהתרגשות ואמרה "מזל טוב. את אישה"! היא אמרה לי לזכור את התאריך הזה, ושעכשיו פעם בחודש אני אקבל את המתנה ואת התזכורת, שבתאריך הזה נהפכתי לאישה.

1111

עד החורף של גיל 20 הכל היה בסדר. עד החורף של גיל 20, בו קמתי מהמזרקה הציבורית, וראיתי שוב את הדם הזה באותו הרגע, הגינה הציבורית הזאת נהפכה לגרדום עבורי. הייתי בטוחה שאני עומדת למות. בהתחלה חשבתי שזו מחלת הנפש שדיברו עליה. אחר כך חשבתי שזה הגוף שלי שדפוק, ויש לי בעיה שאף אחד לא יודע איך לטפל בה. אחר כך הבנתי, שכך או כך, אני היחידה בעולם, שהיא בת שמרגישה שהיא בן. המחשבה שלי טסה כמו נחיל דבורים שצירעה חדרה להן לכס המלכות (הייתי אומרת אוטוסטרדה, אבל הגוף שלי עקצץ וכאב כמו אלפי דבורים זועמות שמנקבות כל מילימטר בגופי). המסקנה הסופית שלי הייתה, שעדיף לי למות. שתיתי עוד, מהשילוב המסוכן הזה שידעתי שאסור, בתקווה שמחלה הזאת תימחק. לקחתי עוד כדור אחד, וטרקתי את הראש שלי על הדשא הרטוב בחוץ. הבנתי שזאת הפעם האחרונה. צילצלתי לטלפון הנייד של אבא, וידעתי שזאת הפעם האחרונה שאנחנו נדבר.

סיפרתי להם בצעקות מחרישות שיש לי בעיה, ושהם ידעו את זה כל השנים. "אני בן" בכיתי וצעקתי. המילים שלי לא היו ברורות משפעת החומר, ומהבכי שחנק לי בגרון. "אני בן! אתם ידעתם את זה! למה לא אמרתם לי שאני בן. אני לא רוצה להיות בן". "את לא בן. את אישה. את הילדה שלנו, ואת תמיד תישארי הילדה שלנו", אבא דיבר, אימא שמעה את כל השיחה ברמקול.

מהחורף של גיל 11 עברו 13 שנים. מהחורף של גיל 20 עברו 4 שנים. מאז, פעם ב 3 שבועות אני מקבל את התזכורת המדהימה הזאת ש"קיבלתי". קיבלתי את חיי בחזרה. קיבלתי את חיי באמת. קיבלתי את המתנה לבחור ולחיות את חיי, אבל לעולם לא אשכח את חורף של גיל 11. או את החורף של גיל 20. ילדה אחת, שבטוחה שהיא לבד בעולם. היא ו"המחלה". היא והסוד שהיא בוודאות עומדת למות ממנו. בשביל הילדה הזאת, בשביל אלפי ילדות וילדים, הבטחתי לא לשתוק. הבטחתי לספר בכל רגע נתון על המתנה הזאת, על הזכות לחיות את מי שאתן בכל הכוח והשלווה שבעולם.

הסדרה "טרנסקידס עולה, וההבטחה שלי לובשת שמות ופרצופים. ההבטחה שלי בוהקת מתוך עיניים טהורות של ילדות וילדים שקיבלו את אחת המתנות היקרות והקשות בעולם. כשהבטחות מתקיימות, חיים חדשים נוצרים. תסכימו איתי שזה גדול יותר מכל דבר.

"טרנסקידס", ימי ד', 21:00 ב-yes דוקו וב-yes VOD

תגיות:

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *