"ידיד נפש": הסיפור שמאחורי הסרט המטלטל

ראיתם כבר את הסרט המטלטל על תופעת הפדופיליה בעולם החרדי? בואו לקרוא כיצד ומדוע החליטו היוצרות ענת צרויה ובתה שירה, לצלם אותו. ראיון מיוחד

yes

בתחילת שנות האלפיים נחשפה בבני ברק רשת פדופילים, שכללה עסקנים ובני רבנים. הם פגעו בעשרות רבות של ילדים שספגו מהם התעללות מינית ונפשית. מאיר, בן של רב מחסידות אדוקה, נפל בגיל צעיר לידי הרשת ועבר אלימות קשה. אבל מאיר הוא גיבור מסוג אחר – יש לו חוש טבעי לתיעוד ובגיל 15 הוא כותב יומן המתאר את מה שעובר עליו. ביומן מאיר מתאר את ההתמודדות שלו, כמו גם את  שיטות הפעולה של הפדופילים במגזר החרדי. היום, עשר שנים אחרי שעזב את החסידות, מֵאיר מחליט לחשוף את הסיפור שהחברה החרדית ניסתה לקבור: הוא פותח מחדש את היומן שכתב, וביחד עם שחקנים – שבעצמם עזבו את העולם החרדי – מנסה לשחזר את שאירע לו, שלב אחר שלב. כך אנחנו נחשפים – באופן אינטימי וחסר תקדים – לא רק לסיפור הבלתי-נתפס של מֵאיר, אלא גם לַתְפיסוֹת המקובלות בחלקים נרחבים של החברה החרדית לגבי תפקידם ומעמדם של ילדים ונערים צעירים בחברה זו. הבמאיות ענת יוטה צרויה ("מקודשת", "השיעור") ובתה שירה קלרה וינטר מביאות אל המסך מסמך קולנועי מצמרר והופך קרביים על מה שקורה בין חומותיהן של קהילות חרדיות מסוגרות, ועל השתיקה וההשתקה שמלוות את המתרחש. 

שלום שירה וענת, ספרו לנו – איך בעצם הגעתם לעסוק בנושא?

ענת: "בעבר כמעט שלא צולמו סרטים תיעודים על מיגדר ומיניות של נשים, ובטח לא מנקודת מבט ביקורתית – והחלטתי לעסוק בנושא בסרט הראשון שלי 'טהורה' שתיעד לראשונה בארץ את פולחן הטהרה של הדת היהודית והביא למסך דמויות חזקות שדברו בכנות על המציאות, כמו נטלי ליסטריגר – אשה דתיה ופמינסטית שדיברה  על חייה האמיתיים ולא על הפנטזיה הדתית.  נטלי עשתה מהפכה בשיח כשדיברה במודעות על מה זה אומר עבור נשים דתיות לחיות בכפוף למיניות תחת חוק דתי גברי. הסרט הבא שלי, 'מקודשת', עסק בסיפור של דרמה משפטית של נשים בבית הדין הרבני. הסרט הזה שוב הביא דמויות של נשים עוצמתיות שעברו משבר חריף בהיותן לכודות, בבית המשפט והיותן שקופות. ב'מקודשת' הבאתי את סיפורה של שרי דיקינד, גיבורה, מסורבת גט, אמא לארבעה, אשת תקשורת חרדית ומנהיגה חברתית, ואנשים נדהמו מהכנות שלה ובעיקר מהתעוזה שלה, אישה חרדית, לבטא ביקורת חריפה על בית הדין הרבני. הסרט הזה הביא את הסיפור על חברה שבה שלטון האב הוא מוחלט ואין מקום לאימהות לחוקק ולהשפיע ומראה דרך הסיפור של מאיר בר, גיבור מרשים באומץ ובחריפות המבע והניתוח שלו, איזה מחיר כבד, משלמים הילדים החרדים על כך .

מאיר, היה דמות משנה בסרט הזה. היו לו רעיונות מקוריים על נושאים חברתיים ושמרנו על קשר. מאיר ומשפחתו הפכו להיות בני בית, שנים רבות פיתחנו את החברות וכך נודע לי על הפרשה המחרידה שעבר ועל הניסיון לקבור אותה. בשלב הזה בקשתי משירה להצטרף, היא כידוע בחורה דקה והפלתי עליה את המשא הכבד מנשוא של חקירה וכתיבה של הסיפור של מאיר. זה לא היה קל כאמא שלה. והיא נכנסה לזה והיא ומאיר ישבו כמעט שנה על הרכבה של הזיכרונות שלו. היא הייתה מסוגלת כתסריטאית הראשית של הפרוייקט להרכיב את הסיפור על כול פרטיו המטלטלים".

שירה: "כשהייתי בת 15 אמא הבטיחה לי שנעשה משהו יחד ואז במה שהרגיש לי כבזבוז זמן איכות היא גררה אותי לראות את 'הבן' של האחים דרדן, עם כתוביות באנגלית בלבד, השתעממתי נורא וכשיצאנו מהסרט נשבעתי שאני בחיים לא יעסוק בקולנוע. היום 'הבן' זה אחד הסרטים האהובים עלי. בגיל 24 הלכתי ללמוד קולנוע בדנמרק, שם פגשתי את הבחור שלי. אחר כך 'עלינו' לארץ ובחרתי ללמוד תסריטאות בסם שפיגיל, שם סיימתי בהצטיינות. הסיפור של מאיר היה מזעזע ויוצא דופן, לאט, הוא נחשף וסיפר לי פרטים איומים על ההתעללות שהוא עבר. הרצון העמוק של מאיר לחולל שינוי נתן לי השראה והחלטתי שהסיפור הזה חייב לצאת לאור ולעלות את הנושא למודעות החברתית. היה חשוב לנו מההתחלה לייצר קו אחר, סרט היברדי עם דגש קולנועי. בחרנו להתכתב עם 'מעשה הרצח' של ג'ושוע אופנהיימר ולנסות להבין את הראש של הפושעים, כיצד הם חושבים, מה מניע אותם. אני ומאיר ישבנו יחד שעות רבות והרכבנו את הזיכרונות שלו לקו ליניארי כדי לבנות סיפור דרמטי".

מה היו האתגרים העיקריים במהלך הצילומים?

ענת: "עדיף שתשאל אם היה משהו פשוט במהלך הצילומים, משהו שלא היה מאתגר. כי בכנות, לא היה".

שירה: "החל מהבחירה ללהק שחקנים שבעצמם יוצאים מהקהילה החרדית. יחד עם אורית פוקס המבריקה בתהליך הליהוק לסרט פגשנו עשרות יוצאים בשאלה ורובם המוחלט פחד להיחשף ולהשתתף בסרט. למאיר יש אומץ נדיר ובקושי רב, הגענו אל מאיר אפל וארהלה טרייטל המופלאים שהסכימו לשתף פעולה ולשבור את מעגל ההשתקה. הצילומים בבני ברק היו מאתגרים. עבור הצילומים שכרנו ואן גדלו וכשנסענו בו בבני ברק אנשים מהרחוב הציצו פנימה וניסו לצלם אותנו, פחדנו שיזהו את מאיר ויאיימו עליו, אני ואמא התחפשנו ביתר צניעות אני ארגנתי לי כיסוי ראש והכל. כשירדנו מהרכב לצלם ברחוב, התגודדו סביבנו ושאלו בעוינות מה אנחנו מצלמים כאן? הטריק הכי טוב היה להגיד שאנחנו משטיסל, אז היו צוחקים אומרים ״אוי ווי״ וממשיכים הלאה".

ענת: "היה לי חשוב להדגיש את הניכור שחשים היוצאים מהחברה החרדית. אתה סוג של מהגר בעולם חדש, כדי לבנות את התחושה הזו בחרנו שהסרט יהיה ברובו ביידיש. כדי שנוכל לעבוד עם מאיר ועם השחקנים שירה החליטה שאין ברירה, אז היא נרשמה לקורס יידיש באוניברסיטה העברית ותוך 3 חודשים שלטה מספיק טוב בשפה בכדי לביים בידייש. זה עזר מאוד. ככה אנחנו טואטליות".

שירה: "לילה אחד צילמנו בבני ברק ופתאום הסתקרן בנו נער צעיר, מאיר בר הדמות הראשית אוהב לנהל שיחות ובעיקר ויכוחים עם זרים והנער התלווה אלינו למשך שעה. כשהוא מנסה להסביר למאיר שאין באמת בעיה של פדופיליה במגזר החרדי. הנער אכן הודה שגם הוא בעצמו הוטרד 'אבל זה היה בקטנה' וזה חלק מהתפיסה שם שפגיעה מינית זה בקטנה, לא רציני. זה מצמרר".

ענת: "היה יום צילום אחד שלא נכנס לסרט ובו סיפר חסיד לשעבר, שהוא היה בטיש ופנה אליו חסיד וביקש לגעת בו בתמורה לחמש שקל. הסיפור הזה נגע לי, עד כמה זול ופשוט לפנות לילד ולהרוס את חייו. במזל אותו חסיד פחד וסירב להצעה. אבל פדופילים רבים לוכדים ילדים במלכודת דבש של הנאות ותשומת לב. ישנם הרבה ילדים שניתן לראות מסתובבים לבד ברחוב בלילה, ילדים מוזנחים ובודדים. אני חושבת שחשוב מאוד לחזק את מעמדן של האימהות החרדיות. הרבה פעמים אמא חרדית לא יכולה לפעול בניגוד לחוקי החברה, אין לה היכולת לעזור לבן שלה. זה המפתח בעיני, לחזק את האם החרדית".

ענת : העשייה של הסרט היתה אחת החוויות הקשות בחיי המקצועיים. קשה לעכל את עוצמת הניכור שהחברה הזו ייצרה מול הסבל של הילדים והנערים. זה ייצר תופעה מרתקת של הומור שחור וסרקזם וניכור עצמי מאד חריף של הנפגעים. הרבה פעמיים צחקנו בעשייה של הסרט, אבל בעצם זה היה הזוי ומטלטל. ההעדר של מנגנונים לטיפול בילדים, של פיקוח, בקרה וענישה של פושעי מין קשים, הבגידה של עולם המבוגרים במאיר ויתר הגיבורים, הפך את מקור הסמכות למקור החטא. זה היה טרגי והשפיע עלינו לאורך כול עשייה של הסרט על המצב רוח שלנו".

אלו תגובות קיבלתם מהקהילה על הסרט?

ענת: "היו לנו שתי הקרנות בפסטיבל ירושלים והגיעו גם חרדים וכצפוי היו שני סוגים של תגובות. סגנון המגננה האוטמטי של המגזר בו הטיחו בנו שאיך שתי נשים חילוניות מעיזות לתעד את חדר המיטות החרדי! על זה התקשנו להגיב, חוץ מלחטוף צמרמורת קשה. היו תגובות מפתיעות לטובה כמו מכרים חרדיים שהגיעו והזדהו עם מאיר, שהפך לגיבור שלהם. הם טענו שהכול כל כך אמיתי. השיא היה שההורים שלהם בני ה-60 התקשרו וביקשו להגיע להקרנה הבאה"

שירה: "לסרט יש ביקורת על החברה וקשה להם לקבל את זה. גם שם יודעים שהתופעה הזו היא מגפה ורוצים להילחם בה אבל הם רוצים לטפל בזה בדרך שלהם. אני מקווה שחרדים יראו את הסרט".

"ידיד נפש" – זמין ב-yesVOD

תגיות:

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *