"לה פרומיז'" – מאחורי הקלעים של העליה הצרפתית

ענת שוורץ, יוצרת הסדרה הדוקומנטרית על העולים לישראל, מספרת בראיון אישי על האתגרים, הקשיים והתובנות שרכשה (ימי ד', 21:00 וב-yesVOD)

yes

ספרי לנו קצת על עצמך – מה עשית בעבר?

"למדתי בתלמה ילין במגמת תאטרון. תמיד הייתי ילדה דרמטית. אחרי תואר BA בפילוסופיה וספרות, למדתי קולנוע בירושלים בביה״ס לקולנוע ״סם שפיגל״ וסיימתי בהצטיינות. בשנה ג׳, במהלך הלימודים, הייתי עוזרת במאי של ארי פולמן ב״ואלס עם באשיר״, ואז הבנתי שאני רוצה לביים סרטים בעצמי. התאהבתי בדוקומנטרי, באותה תקופה היה נדמה שהז׳אנר העיתונאי גבוה המצח וה״חשוב״ הזה, נפרץ, מתעצב ומשתכלל, ונחשול אדיר של יצירתיות שטף אותו. הכוח של ה״אמת״ שיש בתיעודי, והעדרה כשמגיעה המניפולציה הקולנועית, הפנט אותי. חלמתי לעשות סרט ״עם אנשים״ ולא ״על אנשים״ וידעתי שזה המקום בשבילי. עבדתי שנתיים בהפקות של סרטים זרים וכעורכת תוכן וחייתי על קו צרפת-ישראל. ב-2010 עברתי לפריז לכמה חודשים ללמוד בסדנת דוקומנטרית בינלאומית ופריז, העיר שתמיד חלמתי לחיות ולהתאהב בה, והיא הפכה למושא הסרט הקצר הראשון שלי, ״חלום ישראלי״. זאת היתה צרפת, אבל מנקודת מבטם של מי שרוצים לעזוב אותם, יהודי צרפת. אחרי הסרט הקצר שעשיתי ״חלום ישראלי״ התחלתי לעקוב אחרי הצרפתים שמגיעים בהמוניהם לחופי תל אביב ולא רוצים לחזור. לפני הפיגועים בצרפת ובפריז, לפני ״שארלי הבדו״ ו״היפר כשר״, צרפת היתה בעיני המאוהבות כמו המקום הכי יפה, תרבותי ורומנטי ולא הבנתי למה. למה באמת לעזוב אותה, ולמה לישראל".

איך יצרת את הסרט?

"עשיתי תחקיר וצילמתי הרבה במשרדי ״הסוכנות היהודית לישראל״. לשם מגיעים כמו בסרט נע, כל שעה עגולה, צרפתים שאינם מדברים מילה עברית, היו בישראל פעם אחת בחופשה, ומאוהבים במדינה בה נולדתי וגדלתי. באותה תקופה תל אביב התמלאה בצרפתים שזופים, ובמשרדים האפרוריים האלה, ראיתי איך מוכרים להם את ישראל, כארץ הקודש ומדינת היהודים, ולא אומרים מילה על הקשיים שמחכים להם, על המשכורות הנמוכות, שכ״ד גבוה, שעות העבודה הבלתי נגמרות, כמה יקר לקנות בסופר, כמה מפחיד בתקופת פיגועים, וכמה קשה להסתדר על עבודה אם אתה לא יודע מילה עברית. כמי שתמיד חלמה לעבור לגור במקום אחר ולהמציא את עצמי מחדש, אבל פחדה, התחלתי לעקוב אחרי צרפתים, שבאים לישראל, בשנים הראשונות שלהם פה. למעשה, חייתי את ההגירה שלהם, דרכם, החיים שלי הפכו ממש על הקו, צרפת-ישראל, חייתי פה וחלמתי על צרפת. באותה תקופה הייתי נשואה טרייה, וחשבתי שההגירה הזאת, העליה הצרפתית לישראל, היא קצת כמו להיות מאוהבת במישהו, שפגשת באינטרנט, ממדינה אחרת, הכל מסעיר ונהדר ואקזוטי, ואז את עוברת לגור איתו, במקום זר ולא מוכר, ולאט לאט את רואה את הצדדים הקשים והמכוערים שיש בכל אחד מאיתנו, את האמת, וההתאהבות הזאת בטוח מתפוגגת, משתנה, הלב נשבר או שאת מגלה דברים חדשים שלא חשבת שיש בו, באהוב הזה, שהכרת רק מרחוק. זאת היתה ישראל עבורם, ממבט של מי שמאוהבים בה ומגלים את האמת על החיים בה".

 

באלו קשיים ואתגרים נתקלת בצילומים?

"ביימתי, תחקרתי וצלמתי הכל בעצמי. נסעתי הרבה וחזרתי לבדי. עם 5 תיקי מצלמה, חצובה וציוד, הגעתי למקומות שלא הכרתי. היתה בעשיית הסרט חירות מדהימה אבל גם בדידות גדולה. צורת העבודה הזאת היתה סיזיפית אבל היא התאפשרה גם בזכות העורכת החכמה והמוכשרת, נטע דבורקיס. זה הסרט הראשון שלי כבמאית וצלמת והניסיון והתובנות שלה היו משמעותיות מאוד. אני מצלמת הרבה, בסגנון ״סינמה וריטה״ נכנסת לאנשים לחיים, לוריד, לא שואלת שאלות אבל עדה להמון משברים וקשיים שהם חווים, באינטימיות גדולה. היו סיפורים שהפסקתי לצלם אחרי התמסרות של חודשים ארוכים, אני תובענית מהדמויות שלי ולא לכל אחד זה מתאים, במיוחד כשהם חווים משברים איומים שמפרקים משפחות וחיים. כמו באהבה, אלה מערכות יחסים, אנשים נקשרים אלי ואני נקשרת אליהם. והלב תמיד נשבר. על פני 5 שנים של עבודה כזאת, לפעמים גם האתגר הוא לזכור מה רצית לספר, על מה הסרט בכלל, אני מאוד מתמסרת לסיפורים של האנשים, לחיים שלה, ובמובנים רבים, הבעיות שלהם מלוות אותי גם אחרי הצילומים. הגיבורים שלי חוו משברים בזוגיות ואני בהזדהות מוחלטת, חוויתי את המשברים האלה גם בחיי האישים. באותה תקופה נולד לי ילד, היה לי קשה להשאיר אותו ולטוס לצלם ימים ארוכים. היו בעיות שהגיבורים שלי, שהיו פה זרים גמורים, חוו ואני הייתי כמעט האדם היחיד שהם הרגישו שהם יכולים לפנות אליו לעזרה בישראל"

לאיזה סיפור הכי התחברת?

"משפחת פוגלייז, זוג עם שני ילדים מתבגרים, שצילמתי במשך שנה וחצי, לא הסתדרה בארץ ולא מצאה פה עבודה. הם השאירו ילד מתבגר בצרפת, והאמא, איזבל, גיבורת הסרט, סבלה מאוד. מהגעגועים לבן שלה, הילדה שלה בת ה-14 לא רצתה להיות בישראל, לא הסכימה ללכת לביה״ס. היא נאלצה לעזוב את האולפן, בלי מילה עברית ולחפש עבודה. באחד הערבים, הם יצאו לדייט, איזבל וז׳אן רישרד, בעלה. אין להם עבודה, אין כסף, הילדים במשבר, והתפתח בינהם ריב איום ונורא. ואני שם, מולם, עם המצלמה, עדה לכל זה, חושבת על כל הריבים שהיו לי בן זוגי, שיוצאים לדייט רומנטי בתקופה מבאסת וגם הרגע הזה המקסים שאת כל כך חייבת אותו, לשתות, להנות, להזכר למה עשינו את כל השינויים האלה בחיים, אז גם זה נהרס, והלב שלי פשוט יצא אליה. הרגשתי שזאת אני שם, על הבר, מנסה להאחז במה שנשאר מהאהבה שהיתה לי, ולא מצליחה".

מה לדעתך יקרה עם העליה בעתיד?

"אני לא סוציולוגית. אבל ראיתי המון צרפתים שמגיעים לפה, ומגלים ישראל שונה לגמרי ממה שהם קיוו. ממה שהם ראו בטלויזיה, ממה ש״מכרו״ להם. בניגוד לעליות אחרות בישראל, העליה הצרפתית היא עליה מבחירה וזוהי עלייה רומנטיקנית מאוד. הצרפתים בוחרים בישראל כשיש להם עוד אפשרויות באירופה. אתה יכול לעזוב את צרפת אם לא טוב לך, אבל להגיע לישראל זאת בחירה. הם באים עם ציפיות נורא גבוהות, במיוחד להמשיך את חיים הנוחים כלכלית ומקצועית ופשוט להנות מהשמש המזרח תיכונית. מרביתם לא מבינים שזאת תהיה הקרבה אדירה, ושיהיה להם קשה לעבוד פה כרופא, עורך דין, פסיכולוגית, אפילו כשיש להם רזומה של 20 שנה, והם בכירים בתחומם. אני יודעת שמשפחות רבות מתפרקות, שהרבה גברים בעיקר טסים על הקו צרפת-ישראל, עוזבים בראשון בלילה, עובדים מבוקר ועד לילה בצרפת וחוזרים בשישי אחה״צ, כמו מהגרי עבודה, והילדים גדלים פה, ובעצם נהיים להם חיים נפרדים, מקבילים. ישראל היא מקום קשוח ולא מקבל בקלות את הזר, את האחר. גם אני, לפני שהתחלתי לעבוד על הסרט, הסתכלתי על ה״צרפתים״ בתל אביב כמו על קלישאה, ולא הבנתי איך הם מוכנים להחליף את היופי של פריז, בקושי של אשדוד"

"לה פרומיז", ימי ד', 21:00, yes דוקו וב-yesVOD

בואו לדבר על זה בדף הפייסבוק של הערוץ

תגיות:

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *