"לילך – החיים שאחרי": פשוט אמא

ביום רביעי ב-21:00 נשדר בבכורה את הסרט "לילך: החיים שאחרי", שמביא את סיפורה של לילך שם טוב שבחרה להביא ילד חדש לעולם, אחרי ש-3 ילדיה נרצחו על ידי אביהם. חגית כהן צפתה בו, התרגשה, בכתה, ומפצירה בכם לראות אותו

לילך שם טוב. שמות נרדפים: אמא. קודם כל אמא. וגבורה. ותקווה. ואמון. ובניה. ואומץ. וכוחות. וצמיחה. ואהבה. ונתינה אין סופית. וחוזק. ועוצמה. ואמונה. ומשפחה. ובחירה. בחירה בחיים. כל יום. כל דקה. כל שנייה. מחדש.

שעה שלמה של דמעות. כי הכל שם מדמיע, בסרט הזה. שעה שלמה של התפעמות מהגבורה. ומהדרך. ומהמאבק לחיות, ולא רק לחיות, אלא גם להביא חיים נוספים לעולם הזה. למרות הכל. כי בסרט הזה, שהוא הופך בטן, הכל מדמיע. הזוועה – והלידה מחדש, מות האמון – ובנייתו מחדש. כל מה שאמור להיות פשוט וטבעי, אצל לילך שם טוב הוא מאבק יומיומי, מאבק על כל שניה ועל כל רגע. מאבק על כל חיוך, על כל קימה בבוקר, על כל רגש טוב ובוטח, על כל מחשבה טובה, על כל החלטה טובה, על כל השתדלות, על כל התעקשות לאחוז בחיים ולא לוותר. על להמשיך הלאה. ולא. היא לא מוותרת. כי כמו שהיא אומרת, לילך, "אם למות אז לגמרי, ואם לחיות אז לגמרי". והיא חיה המשך חדש, ובגדול, כפי שרק אמא יכולה לעשות עבור ילדיה. כולם.

האמת? קצת חששתי לצפות בו, בסרט. ידעתי שצפויה שעה של בכי נורא, חשבתי לעצמי, אפילו צפייה בסרט כזה מעוררת את כל הכאב שבעולם, אז איך עברה את זה אישה אחת. ואיך, איך היא הצליחה לאתגר את כל כוחות הקיום והחיים ולצאת לדרך ארוכה ומורכבת להבאת חיים חדשים לעולם על כל המשתמע: התמודדות עם הזיכרונות, ועם התחושות – גוף ונפש ונשמה, ועם ייסורי המצפון כלפי ילדיה שחייהם נגדעו באכזריות; ובמקביל גם להאמין שוב באדם חדש שבחרה להכניס לחייה כבן זוג, בן זוג שהיא מאפשרת לו להיות עבור ילדתה החדשה. מאין מצאה את הכח לחיות כאשר כל טעמי החיים והקיום ניטלו ממנה לאחר הירצחם של ילדיה, שכל חייה הבוגרים הקדישה להיות להם לאם?

אבל לא היה שום סיכוי שאוותר על הזכות לצפות בה, בלילך, גיבורה שלא מבחירה, שהתנסתה בנורא מכל, ויכלה לו, בתעצומות נפש שכמו נלקחו מעולמות אחרים. אישה שנזרקה בבת אחת, מבלי שדמיינה שיכולים להיות כאלו, למקומות הנמוכים ביותר, ונסקה, ונוסקת כל יום מחדש, גם אם לרגעים, למרותם, למקומות הגבוהים ביותר, מתוך החלטה מודעת לבחור בחיים, ולהלחם במושך למטה, בקורא לוותר, וקורא לחדול, וקורא לחיות את ילדיה הרצוחים בחייה שלה, או בסיומם, כפי שחשבה לא פעם.

יראת כבוד. זה מה שהרגשתי כשניגשתי לצפות בו. כאמא בעצמי, כל מה שנוגע בילדים, ומספר על ילדים שעברו או עוברים את הנורא מכל, אני מתרחקת ממנו. פשוט לא מסוגלת. התכנים, ידעתי, יהיו קשים מנשוא, כאלו שמטלטלים את הנפש, קורעים את הנשמה ונשארים לנצח לא מעוכלים. ואני רק הצופה, ומה לילך, האמא שעברה זאת, חווה וחוותה, איך היא מתמודדת. איך היא עומדת בזה. בעינויי התופת של הכאב. של הגעגוע. של המחשבות. של הרצון להחזיר את הגלגל אחורה, ולהגן על ילדיה שלה בפני מי שלא חשבה שיעשה להם את הנורא מכל.

אבא.

מה זה אבא? מי זה אבא.

ומה זה אמא? מי זאת אמא.

ומה היא הורות?

ומה זאת משפחה, בעצם?

הסרט מתמודד באומץ, בלי הרבה מילים, עם השאלות האלו, מפרק לגורמים את הטבואים המקודשים ואת המשוואות הברורות מאליהן, ואל מול אבא רוצח, שהתואר "אבא" מבייש את נושאהו, לילך בתואר אמא מקדשת את דמותה ואת תוארה, והפער מתחדד, ומתמודד עם מהות התפקידים החשובים והזכים בעולם – להיות הורים. הסרט מאפשר לנו, אולי בפעם הראשונה, להישיר מבט אל מול מה שאנחנו בדרך כלל בורחים ממנו, ולשכח מעתה והלאה את האפשרות לטמון את הראשון בחול מול חיינו, מול זוגיותנו, ומול חיי האנשים שסביבנו, ובראשם מול ילדינו.

רוצו לראות אותו, את הסרט הזה. רוצו לראות אותה, את האישה הזאת, את האמא הזאת, את אמא לילך שם טוב. שהיא כל כולה גבורה ותקווה ואמון ובניה ואומץ וכוחות וצמיחה ואהבה ונתינה וחוזק ועוצמה ואמונה. ובחירה. בחיים. כל יום. כל דקה. כל שנייה. מחדש.

"לילך" החיים שאחרי", בכורה, 10.5, 21:00, yes דוקו וב-yesVOD

בואו לדבר על זה בדף הפייסבוק של הערוץ

תגיות:

תגובות

‏2 תגובות ל“"לילך – החיים שאחרי": פשוט אמא

  1. סיפור עצוב מאוד של אישה אומללה.
    ועצוב לא פחות שנתתם במה לעמנואל רוזן שנראה שגם עכשיו מנצל את תמימותה כדי לנקות את שמו,
    בניגוד לכל מה שהיא נלחמת עליו, אלימות נגד נשים, היא נותנת יד ובמה לאיש שפגע בנשים רבות.

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *