"מוחי": הסיפור שמאחורי הסרט

ברגע שהם פגשו אותו, הם הבינו שהם חייבים לעשות סרט על הילד הפלסטיני בן ה-7 שחי ללא גפיים בבית חולים ישראלי. ראיון עם יוצרי "מוחי"

yes

מוחי (מוחמד), ילד פלסטיני אמיץ ושובה לבבות, נולד בעזה עם תסמונת מסכנת חיים ובינקותו הובהל לטיפול בישראל כשהוא מלווה על יד סבו בלבד. מזה שבע שנים מתגורר מוחי בבית היחיד שהוא מכיר – בית החולים תל השומר – ואינו יכול לשוב למשפחתו. הרופאים בעזה ובישראל מסכימים שמערכת הבריאות העזתית אינה מאפשרת טיפול הולם במחלתו וחזרתו של מוחי אל אמו תהווה גזר דין מוות עבורו. מוחי גדל כשהוא לכוד בין שני בתים ושני עמים, ומטופל בבית החולים על ידי יהודים וערבים המתעלים מעל הזהות, הדת והסכסוך המחלק את עולמו. זמן שהייתו בבית החולים אוזל ומוחי וסבו עומדים בפני החלטות הרות גורל. לרגל שידור הסרט ב-yes דוקו, מספרים יוצריו, רינה קסטלנובו-הולנדר ותמיר אלתרמן, על הסיפור המיוחד.

כיצד הגעתם לתחום הדוקומנטרי?

רינה: "בתקופת היותי סטודנטית ישראלית צעירה לאמנות בשנות השבעים ברומא, הפכתי לצלמת עיתונות. ומאז, אלו חיי, כי צילום תעודי אינו רק מקצוע אלא דרך חיים. אחד הארועים הראשונים אותם נשלחתי לתעד כצלמת, אז של A.P, היה הפיגוע בכביש החוף ב-1978, ארוע אותו כמעט ולא צלמתי, אבל סימן עבורי מה צפוי בהמשך – ההתנחלויות הראשונות, מלחמת לבנון הראשונה, קו 300, ההתקוממות בשטחים שאינה נגמרת,  אין ספור פיגועים ושכול, רצח רבין. מלחמת המפרץ וכו'. תיעדתי כל ארוע משמעותי בתוכנו, בינינו לבין שכנינו, במשך כמעט ארבע עשורים, ותמיד משני צידי המחנות הניצים. במשך השנים התמקדתי במחיר האנושי הכבד של סכסוך ומלחמה. ב-25 השנים האחרונות כצלמת שכירה של העיתון ניו יורק טיימס בירושלים, מלבד הארועים השוטפים, רצועת עזה היתה למוקד הסיקור עבורי וכך זה נשאר עד לעליית החמאס לשלטון. במהלך השנים בהן צילמתי ברצועה, מטבע הדברים, נחשפתי לחיי התושבים בעזה. אני נשואה לצלם האמריקאי ג'ים הולנדר, אותו הכרתי בביירות בעת מלחמת לבנון הראשונה, את שלושת הבנות שלנו גידלנו במושב בפאתי ירושלים".

תמיר: "בעשור האחרון הייתי עיתונאי וידאו ויוצר של סרטי תעודה קצרים. לרוב התמקדתי בסיפורים שמתרחשים בהצטלבות ובאינטראציה בין מספר עולמות. נולדתי וגדלתי בקליפורניה להורים מקסיקנים. עבדתי בארצות הברית, באמריקה הלטינית, באירופה ובאפריקה. לאחר שסיימתי את לימודיי בבית הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה, שם התמקדתי בווידאו ובתעודה, עברתי מארצות הברית לתל-אביב, שם הפכתי לכותב קבוע בניו-יורק טיימס, שמכסה את האיזור דרך סרטוני וידאו קצרים וסרטי תעודה. העבודות שלי פורסמו בגופי תקשורת שונים, ביניהם הניו-יורק טיימס, CNN, ערוץ דיסקאברי דיגיטל ועוד. חומרים שלי גם הוקרנו בפסטיבלי סרטים".

איך נולד הרעיון לסרט?

רינה: "באקראי. ב-2012 עסקתי בסידרת צילומים עבור הניו יורק טיימס על הורים שכולים ישראלים ופלסטינים המאמינים בפיוס ובהידברות. צילום אחד מכעשרים היה של בומה ענבר אבו נעים ומוחי התינוק. את בומה הכרתי דרך חברה, אלמנתו של טייס, ודרכו נחשפתי לסיפורם האישי והמורכב של  השלושה ולעולמו החצוי של מוחי. מהר מאד התברר לי שהדרך היחידה לספר את סיפורם היא בסרט – אין דרך אחרת. לא ידעתי אם זה יהיה סרט קצר או ארוך אך ברור היה לי שזה חייב להיות סרט תיעודי. מה שמשך אותי לספר את הסיפור, מלבד הילד יוצא הדופן שחודר ללב, הוא בית החולים שיבא, סוג של בועה בים סוער. אחד מהמקומות הנדירים האלו בהם עדיין נפגשים פלסטינים מעזה עם ישראלים כשהם חולקים חדרים ומסדרונות ומאוחדים נגד אוייב משותף אחד – המחלה. עד כמה שזה יכול להשמע מוזר – במקום הזה יש קודם כל תקווה. יש סביב מוחי התגייסות של אנשים כמו אבו נעים, בומה ורבים אחרים – יהודים וערבים כאחד, המתעלים מעל לענייני זהות ודת ומגדלים את הילד כשהוא מוקף באהבה. תעדתי את מוחי אבו נעים ובומה בוידאו כשאני מעניינת את העיתון עבורו אני עובדת בנושא, וקיבלתי מהם המלצה לצלם בו זמנית, גם באייפון, כפי שהיה מקובל, כדי שיוכלו לצרף וידאו באתר של העיתון. אחרי מספר חודשים, התחוור לי שהמשימה מורכבת לצלמת כמוני. הזמנתי את תמיר, פנינו ל-yes דוקו ומשם המשכנו יחד".

תמיר: "כשבאתי לפגוש את מוחי, אבו נעים ובומה בשביל לשתף פעולה בווידאו עם רינה, הרגשתי דחף להבין את העולם מלא הסתירות של מוחי ואת החברות המיוחדת בינו לבין האחראים לו. לאחר כמה ימי צילום בבית החולים, שבאחד מהם מוחי למד ללכת עם איברים תותבים, היה ברור מאוד שמה שחשבנו שיסתכם בסרט תעודה קצר יצטרך להיות ארוך יותר ולעקוב אחר הסיפור שלו במשך זמן. האנושיות שמוצגת על ידי מוחי, האחראים לו ומתנדבים, חושפת את האבסורד בקונפליקט. כוחו של ילד מגמד את העמדת הפנים של הפוליטיקאים והנכבדים".

מה היו האתגרים העיקריים בצילומי הסרט?
רינה: "במהלך ארבע השנים בהם צילמנו, ההתמודדות הראשונית היתה כיצד מצלמים ילד שובב כמו מוחי, ילד בית חולים המתרוצץ בעליצות במסדרונות שהם מגרש המשחקים שלו, וזאת מבלי לפגוע בפרטיות של חולים אחרים במחלקות הרבות בהן שהה הילד. כשהסרט הוביל אותנו לעזה, נוצר צורך דחוף בצוות מקומי פלסטיני שיוכל ללוות את אבו נעים מהרגע שהוא עוזב אותנו, הצוות הישראלי, במעבר ארז. בסופו של דבר, מכיוון שהסרט הינו קו-פרודוקציה בין ישראל וגרמניה, הצליחה המפיקה הילה מדליה לצרף צוות פלסטיני ראוי שערך תיעוד מלא בעזה. מכיוון שהצוות העזתי היה על טהרת הגברים, נאלצה אימו של מוחי להשאר מכוסה ברעלה במהלך הצילומים גם כשהמשפחה הסבה לארוחת ערב בביתה שלה. לכך כבר לא היה פיתרון".

 
מה היו החוויות שעברתם במהלך הצילומים?
רינה: "כשמתחילים מסע בסרט תעודי כזה הסוף לעולם לא יכול להיות מובן מאליו, במיוחד כשמדובר בילד שהחיים לפניו. היו זמנים בהם נראה היה שמוחי וסבו יאלצו לחזור לעזה בלחץ האב. היו רגעים בהם נראה היה שאבו נעים לא יוכל לחזור מעזה לישראל והיו זמנים בהם מחלתו של מוחי התפרצה וכמעט הכריעה וחששנו מאד לחייו. ישנם רגעים שנחרטים בזיכרון ללא אפשרות לשתף את התחושות עם הצופים בסרט. כזה היה עבורי הרגע שבו נכנסתי עם המצלמה לחדרו האבל של אבו נעים בשיבא, הוא ואשתו בוכים מרה לאחר שרק רגע קודם נודע להם על מות הבן בעזה, ואני יודעת שאני צריכה לצלם ואיני יכולה. המצב לגמרי לא חדש לי ותמיד כל כך בלתי אפשרי.  התקשרתי לתמיר שיגיע בבהילות ואז הוא הגיב כמוני. כשבומה הגיע והבין את הקושי שבו אנו נמצאים, מנסיונו הקשה האישי, הוא עודד אותי להתעשת ולבקש את רשותו של אבו נעים לצלם, וכך היה. וכמובן – כשאמו של מוחי הגיעה בפעם האחרונה  את הפעם הזו לא אשכח בגלל אושרו של הילד. בעוד שבפעמיים הקודמות הוא היה ילדון שבגלל הריחוק לא ממש הבין את תפקידה בחייו, הפעם זו היתה פגישה בין ילד מתגעגע לאמו שהעלתה דמעות בעיני הנוכחים. היכולת של מוחי לעמוד בחן מול אתגרים ולתת כוח לאלו שסביבו תמיד הרשימה אותי מאוד. למרות האופטימיות שלו, כאשר קרוב משפחה היה מגיע מעזה או חוזר אליה, היה קשה לעכל עד כמה מוחי גר קרוב למשפחתו ועם זאת כמה רחוק הוא משם במצב הנוכחי. כאשר מוחי היה צעיר יותר הוא שיחק עם מכוניות והעמיד פנים שהוא נוהג בהן בין בית החולים למחסום ארז בכניסה לעזה, מסלול שהיה חלק מחייו מאז שנסע בו כתינוק באמבולנס לטיפולי חירום. במהלך השנים המסלול הזה הפך לחבל ההצלה של משפחתו".
ומה שלום מוחי עכשיו?
רינה: "מוחי סיים כיתה א' בהצטיינות ובסוף הלימודים חוזר לבית היחיד שהוא מכיר – בית החולים. כיום הוא קורא לסבא אבו נעים – אבא. אבו נעים אחוז חרדות כתמיד לגבי העתיד ולגבי גורלו של מוחי. מאז מות בנו וההשפלה מאיש חמאס בגבול, הוא אינו מעז לחזור לעזה ולו לביקור. בחתונת בנו הבכור הוא צפה בחברת מתנדבים ואיתי באייפד בשידור חי מעזה, כשבנו צועק מאולם הריקודים לכולנו בשיבא "שלום שלום". תמר מתפקדת ביומיום כ"אמא מחליפה" ותמרה כ"אמא של שבת". בומה ממשיך בדרכו כפי שהוא נוהג לומר, ודואג לעתידו של מוחי. הם ממשיכים להתגורר בבית הילד בבית החולים שיבא, בחסד הנהלת בית החולים ועמותה חרדית בשם 'רחשי לב'".
הסרט "מוחי" זמין ב-yesVOD

בואו לדבר על זה בדף הפייסבוק של הערוץ

תגיות:

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *