"מסיבת פרישה" – הסיפור שמאחורי הסרט

צפיתם בסרט הדוקומנטרי המרגש ששודר השבוע בבכורה? מוזמנים לקרוא ראיון מיוחד עם יוצרו – אסף ארנרייך

yes

ספר קצת על עצמך – מה עשית בעבר?

"מאיפה מתחילים? נעשה את זה מהתחלה… נולדתי בדרום אפריקה בשנת 1983. המשפחה עלתה לארץ כשהייתי בן שנתיים. נקפוץ מכאן לגיל 7 אז התחלתי לשחק כדורגל במחלקת הילדים של הפועל חיפה, שיחקתי באדומים עד הנוער ואז עברתי למכבי חיפה, התחילו מגעים עם הקבוצה הבוגרת של מכבי פתח תקווה ואז פתאום משום מקום הגיע צו גיוס, (ואני פחדתי תמיד מקרע במיניסקוס…). בטקס הסיום של התיכון מצאתי את עצמי נהנה ליצור תכנים לאירוע והתאהבתי במשחק וקולנוע. בצבא התחלתי מסלול קרבי בשלדג אבל אחרי פציעת אימונים, הורידו לי פרופיל ונשלחתי לקורס פיקוח טיסה בבסיס רחוק, נהייתי פקח טיסה ודאגתי שמטוסים ומסוקים לא יעשו תאונות. אני חושב שהייתי הפקח טיסה הראשון שיש לו בעיות קשב וריכוז, הלחץ הזה של מגדל הפיקוח מפקס אותך יותר טוב מריטלין.

השתחררתי מהצבא ומיד נרשמתי ללימודי תיאטרון ביורם לווינשטיין. גרתי בשכונת התקווה ליד שוק הבשר ובמעט הזמן שהיה לי בין לבין למידת טקסטים של ארתור מילר וניל סיימון, כתבתי עם חבר תסריט לסרט עלילתי בשם 'שריטה'. לא היה לנו גרוש אז גייסנו 35 אנשי צוות וחברים מלימודי המשחק, הרמנו את הסרט הזה בעצמנו. זה היה צריך להיות סרט של 15 דקות ומצאנו את עצמנו לבסוף מביימים פיצ'ר של 74 דקות. לא היה לנו מושג מה אנחנו עושים אבל הייתה תשוקה גדולה. הסרט הוצג בסינמטקים השונים, בפסטיבל קולנוע דרום ובפסטיבלים לסרטים עצמאיים בעולם והיינו מאוד גאים. לא היה לי ספק באותה עת שאני אמשיך לכתוב תסריטים ולעסוק בקולנוע (ואם הייתי מתאים לאחת הדמויות שלי בתור שחקן אז בכלל הרווחתי).

התקבלתי לשחק בתיאטרון הפרינג' של חיפה כשחקן הבית ובמקביל התחלתי ללמוד תואר ראשון בתקשורת וטלוויזיה, בחופשות הסמסטר הוצאתי ציוד צילום ממחסן הציוד ויצאתי עם חבר לצלם את הפיצ'ר השני בשם "בלוקבסטר" (87 דקות) – קומדיית פשע סוריאליסטית. הסרט הוצג בסינמטקים השונים והיה ממש מוצלח בעיקר בקרב אנשים שעשו שאכטה או שתיים לפני. את לימודי התואר השני התחלתי באונ' תל אביב במגמת תסריטאות, במקביל, במשך שלוש שנים הייתי מורה לקולנוע ותקשורת בשני תיכונים בחיפה. אהבתי הכל חוץ מאת חדר המורים. את הסרט הבא ביימתי במסגרת פרויקט 48 שעות, סרט קצר (9 דקות) בשם "נאמן למקור". הסרט זכה במקום הראשון וייצג את ישראל בתחרות העולמית, הוצג בפסטיבל חיפה ובפסטיבלים שונים בעולם. במסגרת התואר השני, דרך קורס של מיכל אביעד, נחשפתי לראשונה לעולם הדוקומנטרי".

כיצד נולד הרעיון לסרט?

"בקורס של מיכל קיבלנו תרגיל שנקרא 'פורטרט אישי', שם הייתי צריך לספר ע"י תיעוד אישי מה מייחד אותי. והנה גיל 30 הגיע, הספקתי באמת לעשות ולהתנסות בהרבה דברים אבל אחד ספציפי לא יצא לי וזה לעשן ג'וינט. זה היה בערך בתקופה שאמא שלי יצאה לפנסיה ואז התחילו לה הכאבים וגילו לה את הפיברומיאלגיה… בפורומים שקראתי הבנתי שקנאביס יכול לעזור לה ואמרתי, איזה אדיר יהיה לעשות סרט קצר שבסופו אני ואמא (מנהלת חינוך שכל חייה חינכה אותנו להתרחק מסמים כי זה מסוכן ויכול להרוס לכל המשפחה את החיים), אם אני ואמא נעשה את הג'וינט הראשון שלנו יחד יהיה פה סרט! ואפילו סרט עם שם מגניב – 'הג'וינט הראשון שלי'.

אבל די מהר הבנתי שההתמודדות של אמא שלי עם המחלה המוזרה הזאת שתפסה אותה בדיוק כשתכננה ליהנות מהפנסיה, היא מעבר לדאחקת ג'וינטים. יש לי פה נושא יותר חשוב לטפל בו וזה להציג התמודדות של חולת פיברומיאלגיה עייפה וכואבת עם ממסד רפואי אטום, אנשים חסרי סבלנות שלא מבינים על מה היא 'מקטרת' ושטוענים שאולי היא מסתתרת מאחורי מחלה 'מומצאת' של נשים שסה"כ רוצות תשומת לב. כל זאת על רקע התמודדות עם הקושי בלהרגיש פתאום חסרת ערך בעולם, חסרת מטרה ולא נדרשת יותר לחברה. על האכזריות של הפנסיה, הקוטביות חסרת הרחמים שהפכה את אמא שלי מסופר וומן, אישה שניהלה בית ספר והייתה מרכז העניינים, למישהי בודדה וחסרת אונים אל מול כאבים לא ברורים, חברה מזלזלת וחוסר מציאת מרפא. וכשאבא שלי פתאום עמד לפני יציאה לפנסיה הבנתי מיד שהתקופה הזאת עומדת להיות אפילו עוד יותר מעניינת ודרמטית".

מה היו האתגרים העיקריים בצילומי הסרט?

"אני חושב שהאתגר הכי גדול שלי בסרט היה להיכנס לקרביי חייהם של הוריי היקרים, אנשים צנועים שקנאיים לפרטיותם, להכניס את המצלמה לרגעים הכי אינטימיים, הכי קשים וכואבים, למצוא את עצמי מתערב ומתווך במקומות שעל פניו הם לא מתפקידו של הילד. ההתערבות הזו נהייתה עם הזמן קצת אובססיבית ולקחה חלק גדול מהחיים שלי, פיזית ונפשית. במקום להשקיע בזוגיות שלי עם חברתי רומי, מצאתי את עצמי מעביר ימים – אני המצלמה ואמא כואבת ודואבת נפשית ופיזית. ממלא לא פעם את המקום של אבא שלי שעוד נמצא בעבודה עד שעות מאוחרות. זה הרגיש לי הרבה פעמים שאני עוזר לשניהם, לאמא – שאני איתה (אני והמצלמה שתפקדה הרבה פעמים כמעין פסיכולוג קטן) ולאבא – שהוא יכול להיות רגוע שאימא לא לבד, איפה שהוא היה לי ברור שהעבודה שלו היא מפלט עבורו, שומרת עליו ועוזרת לו להתמודד עם המצב הלא פשוט גם לו, 'לחיות לצד אישה חולת פיברומיאלגיה' לא מופיע בשום רשימת חלומות של מי שעומד לצאת לפנסיה. אז במקום להשקיע במערכת היחסים שלי עם רומי – זוגתי, מצאתי את עצמי מנסה לתקן את מערכת היחסים של הוריי. וזה אולי הרגע להודות לרומי על שהסכימה לסבול אותי בתקופה המשוגעת הזאת, להכיל אותי ואפילו לחזק אותי ולתת לי כתף וביטחון שהיא שם בשבילי גם כשאני לא שם בשבילה ובשביל עצמי".

כמו כן, לראות את אמא שלי כאובה וסובלת ולהיות בחוסר אונים טוטאלי כאשר אין לי את האפשרות לעזור לה או להביא לה מרפא או פתרון אמיתי, הביא אותי לא פעם להתמודדות נפשית לא פשוטה ולרגעים בהם הייתי חוזר לרומי. שם אצלה הייתי נותן לעצמי להישבר. היא הייתה חזקה אבל אני בטוח שגם היא הייתה צריכה כתף להתפרק עליה בתקופה הזאת ואני לא הייתי גם שם.

אתגר נוסף היה הרצון לעיתים להניח את המצלמה ולהיות שם באמת, חלק מהסיטואציה. לעזור, לחבק להיות שם בלי המצלמה, הכי אמיתי. ומנגד יש את הרצון להיות נאמן לסרט ולא להפסיד רגע שנראה לך חשוב לתוצאה הסופית. כך שדווקא בסיטואציות הקשות אתה לא שם באמת, אתה ממשיך לצלם ואז אתה ברגשות מעורבים. המצפון חוגג ברגעים האלה… מצד שני אני יכול להגיד שהמצלמה תפקדה פעמים רבות כפסיכולוג והקשר ביני לבין הוריי (זה בדיעבד אני יכול להגיד) התחזק בזכות התיעוד האינטימי. לא הייתי יכול להיות שם בפנים ללא המצלמה".

הייתה חוויה מיוחדת בצילומים שנחרטה בך?

"היה רגע שבו אמא שלי הייתי ממש הייתה על הפנים – נפשית ופיזית והלכתי איתה לרופא. היא אמרה לו שהיא כ"כ ממוטטת עד כדי כך שהיא לא יכולה לעמוד על הרגליים, אז הוא ענה לה 'תעמדי על הראש', כתב לה הפניה לפסיכיאטר וזרק לה אותה על השולחן. הזלזול הזה באמא שלי (האישה הכי חזקה שהכרתי) מול עיניי גמר אותי, היה בי זעם שלא ברור לי עד היום איך לא הסתיים עם שולחן הפוך על הרופא. ההשפלה הזאת שעברנו היתה הנקודה שבה אמרתי והבטחתי לעצמי שאסיים את הסרט הזה ואעשה כל שביכולתי בכדי לעורר מודעות למחלה וליחס המזלזל שיש מצד רופאים רבים. ראיתי שהממסד הרפואי לא יודע איך להתמודד עם התלונות של אמא שלי וביתר קלות זורק אותה ישר למקומות פסיכוסומטיים מבלי לתת שום דגש על הסומטי. אין לי ספק אגב שגוף ונפש הולכים יחד אבל הכי קל להתייחס למשהו שאתה לא יודע לטפל בו כאל משהו נפשי. 'פיברומיאלגיה' בכלל נהיה סל מחזור של רופאים לבעיות שונות של אנשים. סתם דוגמא: אמא שלי סבלה כמה חודשים מכאבי בטן, כשהלכה לרופאים להתייעץ אמרו לה פעם אחר פעם, זה הפיברומיאלגיה. עד שהתעקשה לקבל הפניה לצילומים ואז גילו  בבדיקת אולטרסאונד פשוטה שהיא הסתובבה כל החודשים האלה עם אבנים בכיס המרה. ניתוח קטן והכאבים בבטן חלפו".

מה היו התגובות שקיבלת ממי שכבר צפה בו?

"התגובות שקיבלתי מדהימות! כיף גדול לשמוע שהסרט נוגע באנשים ושהם רואים אותו כסרט חשוב, ממליצים לאנשים הקרובים להם לצפות בו. תגובות שחוזרות על עצמן הן שהסרט מאוד ישראלי, יכול לגעת בכולם ולעורר הזדהות. שלמרות שהסרט נוגע בסיטואציה קשה יש בו המון הומור. זה כיף שהסרט מצליח לגרום לאנשים לבכות ואחרי כמה דקות לאותם אנשים לצחוק, וגם ציינו שהעריכה של טלי גולדרינג הנהדרת מעולה. מאוד אוהבים את ההורים שלי שזה הכי חשוב לי. לרב מבינים את כל המורכבות ולא לוקחים צד ספציפי, וגם אם לוקחים אז זה הכי כיף לשמוע שני אנשים מתווכחים האחד לוקח צד אחד והשני את הצד האחר, כשיש דיון שמתעורר סביב הסרט זה מרגש אותי. עשייה דוקומנטרית היא מרגשת והפידבקים לא פחות, נותן רוח למפרשים וכח להמשיך לסרט הבא".!

הסרט "מסיבת פרישה" זמין לצפייה ב-yes VOD

תגיות:

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *