"רק לאלוהים מותר": הסיפור שמאחורי הסרט

גד אייזן, יוצר הסרט הדוקומנטרי ששודר השבוע בבכורה, מספר בראיון מיוחד לבלוג על תהליך היצירה, הדילמות והתגובות

yes

1. ספר קצת על עצמך – מה עשית בעבר?

"שמי גד אייזן – למדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. אני במאי דוקו . את הסרטים שלי אני בוחר על פי הדמויות. אני בוחר ללכת עם דמות שאני חש כלפיה רגש עוצמתי כלשהו – אהבה / שנאה / הערצה / ביקורת. אני בוחר להיכנס לעולמה של הדמות ולחיות את חייה לצידה בתקופת הצילומים. סרטי האחרון היה עניינים שבלב. בחרתי לעקוב אחרי מנתח לב פתוח שאותי הכרתי לאחר שניתח את אבא שלי. במשך כשנתיים פקדתי עשרות ניתוחי לב במחלקת הלב בבית החולים שיבא. הרגשתי חלק מצוות המנתחים בחדר הניתוח והבנתי לבסוף כל שלב בניתוח… נכנסתי לעולם המטורף של מנתחי הלב . ניתוח בו מכבים את הלב לכמה שעות ומפעילים אותו מחדש. לפני כן יצרתי סרט על אוניית המעפילים : שם קוד "רפיח". בשנת 1946 אותה אנייה נטרפה על אי בודד בדרכה לפלשתינה. 800 ניצולים חיו 3 ימים על אי בודד ביוון ללא מזון או עזרה עד שקרה מה שקרה. בחרתי להתחבר לאלחוטן האנייה הגדעוני אברהם ליכובסקי. הרגשתי למשל באותה תקופה שאם הייתה היא הזדמנות לחזור בזמן … הייתי מבקש להיות מפקד אוניית מעפילים / או גדעוני".

2. כיצד נולד הרעיון לסרט?

"הסרטים שלי בוחרים אותי. יום אחד פני אליי חבר מהצבא – צפריר . הוא סיפר על סבא שלו. הוא אמר שאם הוא היה חיי כיום, בעוד כשנתיים הוא היה בן 100. לקראת המועד הוא מבקש לעשות טיול שורשים ולברר איפה סבא גדל ופעל בזמן השואה. הוא הוסיף כי יש שמועות במשפחה על נקמה. אני מצידי אמרתי כי מדובר בסיפור בן 70 שנה ואין מה לצלם פרט לטיול משפחתי. ניסיתי לשכנע את צפריר כי אין פה עניין וגם הנרטיב הוא פרטי ולא נגיש כיום. אבל מאחר ואני לא שייך לדור שנסע לפולין בתיכון, הסכמתי להצטרף לטיול והבטחתי לתעד עבור המשפחה. באותו מסע ראשון הבנתי כמה המשפחה לא יודעת מה קרה באמת לסבא. הכל בנוי על חלקי זיכרונות. כשחזרנו לארץ פנינו ביחד לתחקירנית מומחית בשואה בשם חגית פורת. כך נמצאה עדות של הסבא ביד ושם שהמשפחה לא ראתה מעולם. באותה עדות נכתב הפרוט על מעשה הנקמה. לאחר שקראתי את העדות נסערתי. אדם שחוזר אל הכפר ונוקם בפולנים שהסגירו את המשפחה שלו. החלטתי לצאת ביחד עם הנכד צפריר לחפש את אותה משפחה. כך על פני 4 שנים ביקרתי בפולין 7 פעמים. בעזרת חוקר מקומי הגענו הכי רחוק שאפשר כיום. כך נכנסתי לעולמו של פרטיזן יהודי אמין שעשה מעשה שניתן לדון בו ובצדקתו, אך לא ניתן לשפוט אותו".

3. מה היו האתגרים המרכזיים איתם התמודדת במהלך הצילומים?

"עברו 70 שנים מהנקמה וידעתי שמי שיכול לתת עדות, כבר בקצה החיים או בקצה הזיכרון. הפחד של הכפריים להתייחס למעשה נקמה היווה גם הוא בעיה. לכן נאלצנו להפעיל משתפי פעולה מקומיים שעליהם בני הכפר סומכים. בנוסף לכך היות והנכד בסרט מרותק לכסא גלגלים, לא לכל מסע ניתן היה לקחת אותו. מדובר בבתים לא נגישים שלא מאפשרים גישה. כמו כן אין אף תמונה של אותה תקופה ולכן בחרנו להפוך את עדותו של הסבא הנוקם לאנימציה שתעניק לצופה את ההרגשה"

4. אלו חוויות מיוחדות נחרטו בך בזמן הצילומים?

"עשיית הסרט הפגישה אותי בפעם הראשונה עם פולין של זיכרונות השואה, עם הזמן ולאחר שביססנו קשרים עם פיטר החוקר הפולני והחברים שלו, ראיתי את הצד האחר של העם הפולני. כמו בכל מקום אין שחור ולבן. יש בפולין ממשלה שרוב הצעירים שאיתם עבדתי מתנגדים לה. לכן הכתם שרובץ היום על הפולנים והחוק הפולני הוא נחלת הכלל. מצד שני בפגישות עם זקני הכפר שבו פעל הסבא פגשתי פנים אל פנים את פולין האנטישמית. הסבתא שגידלה אותי, יהודית שמה ז"ל. היא ילידת פולין. באחת הנסיעות נסעתי גם אל הכפר שלה. הכל אפל אפור ואין זכר לאף יהודי שהיה שם… חוץ מבית קברות הרוס הנמצא בתוך הררי דשא ירוק שמסתיר את המצבות העקומות".

5. אלו תגובות קיבלת ממי שכבר צפה בסרט?

"הסרט מעורר את הדיון האין סופי לגבי הפולני הרע אל מול הפולני הטוב. מצד שני מעלה שאלות לגבי מוסר הנקמה והמוטיבציה של נכד לאחר גיל 45 היוצא למסע באופן כה רגשי. כל אחד יכול  למצוא בסרט את האמת שלו או הצד שלו לגבי המהלך הנריטיבי והסיום. הרבה שאלות נשאלות לאחר צפייה ולא הכל כנראה לעוס. אני בעד סרטים שהצופה הולך איתם לפחות עוד יום אחד בלב וחושב. ואת זה הצלחנו להשיג כאן. בכל מקרה אני מרגיש שבאתי על שכרי אם אין אמת אחת או הרגשה ברורה לגבי סוף הסרט והמהלך שלו"

"רק לאלוהים מותר" זמין לצפייה ב-yes VOD

תגיות:

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *